מדוע דבק בנו הכינוי "היהודי הנודד"?

לעם ישראל נועד גורל של חורבן וגלות בעקבות חטאי העם. גורל דומה נועד גם לארץ ישראל. ה' הזהיר שהארץ תחרב ותהפוך לשממה בעקבות חטאי העם: "והשימותי אני את הארץ... והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה" (ויקרא כ"ו, ל"ב-ל"ג). נבואה זו התקיימה במלואה. ארץ ישראל היא הארץ היחידה בתבל, שהיתה מיושבת בתקופה העתיקה בצפיפות גדולה, והיתה נודעת בפוריותה, עד שנקראה 'ארץ זבת חלב ודבש'. למרות כך, לאחר החורבן היא הפכה במהלך קיצוני מדהים לשממה. גם על ארצות אחרות עברו מלחמות וחורבנות, גם להן היו עליות וירידות, אולם אף לא באחת מהן, אירע מהפך כה קיצוני. עובדה זו נודעה והיתה מפורסמת בפי כל הגויים, עד שהם התבטאו: "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה..." (דברים כ"ט, כ"ג). השינוי היה כה קיצוני עד שגם הגויים הבחינו כי יד ה' היא שעשתה זאת, וכדברי הנביא: "וידעו כי אני ה' נתתי את הארץ שממה" (יחזקאל ל"ג, כ"ט). הכל חשו שהדברים התהוו ע"י מהלך אלוקי ואין כל אפשרות לייחס את ההתרחשויות הללו למהלך טבעי מקובל. זאת ועוד, לאן ישים עם ישראל את פעמיו בצאתו לגלות? היכן הוא יקבע את מקומו? האם הוא ישתקע בארץ ניכר? התורה קבעה מראש שהוא לא ישתקע במקום אחד, לא תהיה ארץ אחת שתקלוט את כולם: "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ" (דברים כ"ח, ל'). גם אצל עמים אחרים אנו מוצאים תופעות גלות ונדידה, אך לא ניתן כלל להשוותן לזו של עמנו. רק עם אחד נפוץ בכל רחבי תבל, וכפי שציין זאת המן הרשע: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" (אסתר ג', ח'). עמים אחרים שנדדו ממקומם, התמקמו במרוצת השנים במקום מסויים מהמקומות ולא נפוצו עוד. רק העם היהודי התפזר לכל עבר, עד שדומה שאין חבל ארץ בעולם שאין בו יהודים. דמותו של היהודי הנודד ומראה ארצו, שהפכה לשממה, הפכו זה מכבר לסמל נצחי של העם היהודי. הזיקה בין השנים לא חלפה לעולם. תמיד היה נראה כאילו שניהם מצפים להתאחדותם מחדש. תקות הדורות היתה שכאשר כף רגלו של היהודי הנודד תדרוך שוב על כברת הארץ האהובה עליו, שוב ישכון העם בארצו ושוב הארץ תתן את פריה. מהלך עתידי זה, שנחזה ע"י התורה מראש, הינו אחד מהמהלכים המורים באצבע על קיומה של השגחה פרטית המכוונת את מאורעות תבל לקראת עתיד טוב יותר, לקראת הגאולה השלימה.