|
|
|
השאלה
|
|
מהו ההבדל בין נס לטבע, הרי שניהם נעשים על ידי הבורא?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת זאב גרינוולד
|
הטבע הוא חוק שחוקק הבורא בבריאה, ועל פיו נוהגת הבריאה בדרך של סיבה ותוצאה. כל פרט שמתבצע קשור לפרט הקודם, וכולם מעוגנים בחוקי הטבע. רק לעתים, עבור צורך גדול מאד ועבור מי שיש בידו זכויות מיוחדות, מוציא הקב"ה את הבריאה מגדריה של מציאות זו שהוא עצמו גדר, ומחולל נסים גלויים שאינם מוסברים על פי המהלך הטבעי. וכך אמנם התרחשו כל הנסים שבמקרא.
ניתן להבין את המושגים 'סיבה ומסובב' (סיבה ותוצאה), על פי הדוגמה הבאה: מה גורם להתהוות התבואה ולצמיחתה? התשובה הנראית לעין היא שמכיוון שחרשו את האדמה, זרעו בה זרעים והשקו אותה במים, מובנות הסיבות הטבעיות לגידול התבואה. אך אם נשוב ונשאל: מדוע גורמות פעולות אלו לגידול תבואה? יענו לנו שזוהי דרך הטבע. גם אם יוסבר לנו התהליך, כשנשאל מדוע מתרחש תהליך זה – לא נקבל תשובה.
למעשה, איננו מכירים את התהליך, אנו רק יודעים שכך הוא מתרחש באופן תמידי. נשאלת השאלה: האם אין תהליך זה בגדר של נס תדיר שהורגלנו אליו? והרי לאחר שאלות רבות נגיע לשלב שבו יענו לנו שכך הוא התהליך וזהו טבעו של עולם.
נצייר לנגד עינינו את ההתרחשות הבאה: מת נקבר לפני זמן רב, וכבר נאכל כל בשרו, והנה, אט אט מתחיל לצמוח מעומק הקבר גוף אדם, והוא עולה על פני הקרקע, הקבר נפתח ועולה ממנו אדם חי. האם אין זה הנס הגדול של תחיית המתים? ואם כן, מדוע לא נבחין בנס זה גם בתבואה הנזרעת בארץ, ולאחר ריקבונו של הזרע, מתחילה לצמוח תבואה חדשה מתוך הריקבון?. האם אין זה נס של תחיית המתים?
ההבדל היחיד הוא, שלתחיית המתים של אנשים לא הורגלנו ולתחיית המתים של תבואה הורגלנו. אילו היינו רגילים להיפך, היינו מכנים את תחיית המתים המתרחשת בבית הקברות – 'טבע', ואת תחיית המתים המתרחשת בתבואה – 'נס'.
השלמות וההרמוניה שבבריאה הופכות אותה ליצירה אחידה שאינה מותירה רושם מרעיש ומהמם על הצופה בה. לעומת זאת, יציאת הטבע מהשגרה מביאה להתפעלות ולהתפעמות.
באמת אין בין נס לבין טבע מאומה - הכל נס! לא קיימת סיבה לבריאה, זולת רצונו של ה'. אנו קוראים 'נס' לרצון ה' שתתהווה מציאות שלא הורגלנו אליה. החידוש פועל שנתעורר ונראה את יד ה'. לעומת זאת, אנו קוראים 'טבע' למקרים שרצונו של ה' הוא שתתמיד ההנהגה שאנו רגילים אליה. בהתרחשות זו יהיה מקום לנסות את האדם, האם גם כאן הוא יראה את רצון ה' בלבד או יחשוב שהטבע, חלילה, פועל לבדו.
תהליך זה של הכרת הנס שבטבע רמוז בקריעת ים סוף:
בפסוקים המתארים את קריעת ים סוף, אנו מוצאים שינויי לשון. בפסוק אחד נאמר: "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמות י"ד, כ"ב), ובפסוק אחר נאמר: "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" (שם כ"ט). בתחילה חשו בני ישראל את הנס הגדול שהם הולכים בתוך הים, כאדם ההולך ביבשה. לאחר התבוננות בנס הם הגיעו להתעלות גדולה יותר, עד שחשו שגם ההליכה הרגילה ביבשה היא נס, כמו ההליכה בתוך הים. אין הבדל בין הנס לבין מנהגו של עולם. גדלותו של הנס הביאה אותם לאמונה שגם הטבע – נס הוא.
משל נפלא מסביר הלך חשיבה זה:
אמן צייר את סוסו של המלך. לאחר שסיים את עבודתו, הניח המלך את הציור ברחובה של העיר כדי להפעים את לבות האנשים. לתדהמתו, לא שם איש את לבו לציור. כאשר שטח המלך את הענין בפני ידידו החכם, אמר לו הידיד: האנשים אינם שמים לב לציור, מפני שהוא מדוייק להפליא, והוא נראה לאנשים כסוס אמיתי. אם רצונך שיבחינו בציור הנפלא, חתוך את הציור לשניים, ואז יבינו הכל שאין זה סוס אמיתי, ויחלו להתפעל מהיצירה הנפלאה.
הקב"ה ברא ימים, יבשה, שמש, ירח וכוכבים. אולם האדם אינו מתפעל ממראה הבריאה, משום שכח הציור של ה' גדול הרבה יותר מכוחם של ציירים בני אנוש: "אין צייר כאלוקינו" (שמואל א', ב', ב', במדרש). צייר מסוגל להטעות את חוש הראיה, אולם כאשר ממששים את הציור מבחינים שאינו אלא ציור. ה' מטעה גם את חוש המישוש! אנו חושבים שהכל טבעי ופועל על פי חוקים. בכך מסתיר הקב"ה מאיתנו את השגחתו. לעומת זאת, כאשר בקע הקב"ה את ים סוף לשנים, ראו כולם שברצונו קיים הים וברצונו הופך הים ליבשה, ועל כך אמרו משה ובני ישראל שירת הודיה. היתה זו שירה שכולה רצופה באמונה בה' ובהודיה על נסיו התמידיים.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
