|
סיסרא הגיבור אמיץ היה ובעל כוח עצום בלתי ניתן לתיאור. כאשר היה מרעים בקולו על חיית השדה, לא היתה מוצאת עוז בנפשה למוש ממקומה, אלא היתה עומדת עד אשר ניגש לתפסה.
מספרים עליו כי כאשר היה יורד לרחוץ בנחל הקישון, היה מעלה בזקנו כמות של דגים שהיתה מספיקה לסעודתם של כמה וכמה אנשים.
כבן שלושים כבר כבש את כל העולם בכוחו. היה נעמד מול חומת האויב, מרעים בקולו החזק - והחומה היתה קורסת!
במלחמה נגד ישראל לא הסתמך סיסרא על כוחו האדיר בלבד. הוא יצא למלחמה ועימו תשע מאות רכב ברזל וארבעים אלף ראשי גייסות - ארבעים אלף מפקדים אשר תחת פיקודו של כל אחד מהם נתון גייס שלם! צבא אדיר! מיליוני חיילים!
מלחמותיו של סיסרא היו קצרות... שלוש שעות... ארבע שעות... כשהגיעה השעה השישית, החלה אמו לדאוג! רגילה היתה שבנה שב מהמלחמה לאחר שלוש או ארבע שעות, וכעת כבר עברו שש שעות!... "מדוע בושש רכבו לבא", "בושש" - בא שש?
* * *
באותה שעה נעתקו מפיה מאה יבבות, נשרו מעיניה מאה דמעות.
למי איכפת מדמעותיה של אם סיסרא, אמו של הרשע אשר ביקש להשמיד להרוג ולאבד? בנה המושחת נלחם בישראל ומצא במלחמה את מותו, והיא מייבבת... מה זה נוגע לנו?
אלא שבשמים עמד מלאך וספר כל יבבה ויבבה. היא יבבה, והוא רשם:
"פעם אחת!" יבבה שוב - “פעם שניה”! עד שהגיע למאה יבבות. מניין זה נרשם לפני הקב”ה. עד היום עלינו ליצור זכויות כנגד אותן יבבות - מאה תקיעות נגד מאה יבבות! איזה רושם נורא עשו אותן בכיות לפני הקב”ה!
ואילו יבבות היו אלו? האם היו אלה יבבות טהורות, הנובעות מלב חם של אמא יהודייה? ההיפך הגמור! אם נתבונן בדברי הנחמה אשר הרעיפו שרותיה של אם סיסרא על ראשה, נוכל לעמוד בקלות על טיבן...
דבורה הנביאה מתארת בשירתה: “הלא ימצאו יחלקו שלל, רחם רחמתים לראש גבר, שלל צבעים לסיסרא, שלל צבעים רקמה, צבע רקמתים לצוארי שלל” (שופטים ה', ל'). נחמתה של אם סיסרא היתה בכך שבוודאי ניצח בנה יקירה את עם ישראל, הרג את טובי בחוריו, שלל את שללם, וכעת הוא עסוק בחלוקתו, ואף נוטל את בנות ישראל הצנועות, "רחם רחמתיים לראש גבר!"
יבבותיה של אם סיסרא היו יבבות של שחיתות! במקום לרחם על בנות ישראל המעונות, במקום לחוס ולבכות על בחורי החמד אשר נשפך דמם כמים על ידי בנה האכזר, היא מייללת ומייבבת על בנה המאחר לשוב... אולם למרות כל זאת, כוחן של יבבות אלו היה כה עז, עד שהן מהוות סכנה לכלל ישראל.
* * *
כמה אמהות בישראל עמדו על יד החלון במשך השנים והזילו דמעות על בניהן שיצאו לחזית הקרב? כמה נערי ישראל טהורים נמצאים בחזית המלחמה החזקה, ולב אמותיהם יוצא מדאגה לשלומם, כשיבבה חנוקה בגרונן? ואותם בנים, אותם נערים, לא יצאו לחמוס או לבוז, אלא לעמוד ולהקהל על נפשם ועל נפש עמם!
ויותר מכך, אם בכיה של אם המתחננת על שלומו של בנה, על שלומו הגשמי ועל חייו, יקר וחשוב כל כך לפני כסא הכבוד, על אחת כמה וכמה כשדמעה נובעת מלב מורתח, אשר אין בו אלא שאיפה אחת ויחידה - לנחת יהודית אמיתית...
זעקה ותחינה של אמא על רוחניות, על קדושה, על טהרה, על גידול הבנים לתורה, למצוות ולמעשים טובים - בוודאי אין ערוך לה! היא מזעזעת עולמות עליונים ונהרות של עזרה מושפעים לעולם בזכותה!
“קרוב ה’ לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת!” הקב”ה קרוב ואוזנו כרויה לשמוע את שוועתם ואת תחינתם של כל בריותיו, אך תנאי אחד בדבר: שתהיה הקריאה באמת, מעומק הלב, בכוונה טהורה ונכונה!
* * *
כאשר יצא סיסרא למלחמה נגד עשרת אלפי איש מבני נפתלי וזבולון, האם הטיל אי מי ספק, ולו הקל שבקלים, בתוצאות המערכה? האם היה מאן דהו אשר העז להעלות על דל שפתיו רעיון איוולת דוגמת ניצחון אפשרי של קומץ החיילים כנגד הצבא האדיר וגיבור המלחמה שבראשם? ודאי שלא!
אמו של סיסרא, כפי הנראה, לא היתה יוצאת מן הכלל לעניין זה... סביר להניח כי כאשר העניקה לו את ברכתה, לא היתה מוטרדת כלל בדאגה לשלומו...
היא ידעה היטב את עצמתו הצבאית של בנה ושל מחנהו, והיתה משוכנעת במאה אחוזים כי ישוב הביתה כשכתר הניצחון לראשו!
גם כאשר איחר סיסרא לשוב, קשה להניח כי העלתה אמו על דעתה אפשרות של תבוסה... הלא שפחותיה ניחמוה באומרן כי עסוק הוא בביזת ישראל. לכל היותר אולי חששה ממארב בלתי צפוי אשר עיכב את ההכרעה בשעות ספורות, אבל על מפלה מוחצת? על כישלון נחרץ? על אובדן כל הצבא האדיר ובנה הגיבור בראשו - על כך בוודאי לא חשבה!
למרות כל זאת, אף שבטוחה היתה אם סיסרא למעלה מכל ספק בניצחונו של בנה, מכל מקום, כאשר הוא איחר, היא יבבה... אמנם השכל יכול היה להכריז בוודאות כי ניצח סיסרא, אולם הלב, לב של אמא, דואג!
נכון, הוא ניצח! הוא בוודאי ניצח! אבל... למה הוא מאחר?
אנו מגיעים ליום הדין סמוכים ובטוחים שיעשה לנו ה’ יתברך נס ויוציא את משפטנו לאור. אנו יודעים כי נתונים אנו בידיו של אבינו שבשמים האוהבנו אהבת אב. אולם אחרי הכול... הרי אנו מכירים את מצבנו...
בא קול השופר ואומר: "עורו ישנים, הקיצו! אל לנו להיות רגועים ושלווים. נשמע את קולות השופר, נשחזר במוחנו את בכיותיה של אם סיסרא, ונזכור שלאף אחד אין ביטוח... גם סיסרא היה בטוח שהוא יוצא לקרב קצר וחוזר לארוחת צהרים, אך ברגע אחד הכול נגמר.
כמה דמעות צריכים אנו לשפוך על אף ביטחוננו? איזו יבבה צריכה לבקוע ולעלות מליבנו בראש השנה!
|
הרשם עכשיו!
