האריה שואג, הציפורים מצייצות, הרוח שורקת, הים הומה, מפלים מקציפים מים בשאון אדיר, העלים מרשרשים. והאדם?

עומד האדם, עיניו עצומות ושפתיו ממלמלות. הוא נראה מרוכז, וגופו נע באדווה חרישית. ייתכן שיזיל דמעה. המילים יוצאות מפיו אחת לאחת, כביכול, הן עטופות בחום, נאמרות כאילו היו מטבעות זהב שכל אחת מהן נספרת לכשעצמה.

האדם מתפלל

כשאומרים שהאדם מתפלל, צריך להרהר על טיבם של המינוחים: רגילים לומר שהציפורים מצייצות, העלים, כפי שאמרנו, מרשרשים. מדוע מקובל לומר שהאדם מתפלל? אולי עדיף להגדיר זאת כ"שיחה" עם הבורא, כבקשה מלפניו או כתחינה. לעיתים האדם מודה ושר בתפילתו, ואז אולי ראוי לקרוא להתקשרות זו עם ריבון העולם בשם רינה, זמר או הודיה והלל!

שאלה זו מתחדדת לאור דברי המכילתא: "בעשרה לשונות נקראת תפילה: זעקה, שוועה, נאקה, צרה, רינה ופגיעה, ניפול ופילול, עתירה, עמידה, חילול, חינון". מכל הלשונות הללו דווקא הביטוי "תפילה" שגור על לשוננו. ויותר מכך, ביטוי זה השתרש בתלמוד, במדרשים, בספרי הראשונים ובדברי האחרונים. הלשון המדוברת בוודאי בוררת את המילה "תפילה", ואינה מעלה על קצה לשונה מילים נרדפות וביטויים מקבילים. למעלה מכך, במהלך השנים המילים כמו "נאקה" או "עתירה" כמעט נשכחו או נדחקו אל שפת הפיוט והמליצה.

מהו ייחודו של השם "תפילה", ובמה זכה להיות נושא את המשמעות של הפנייה אל הקב"ה. זאת ועוד, האומנם יש בשם "תפילה" בכדי לתאר את מהותה של התקשרות האדם אל בוראו?

לשאלה זו מספר תשובות, וכולן נגזרות מהשורש של המילה "תפילה". נפרט את מובניה השונים של התפילה.

תפילה שהיא תקווה

התפילה היא תופעה טבעית הקבועה בתכונות נפש האדם, והיא פורצת מאליה מקרבו.

התפילה היא הפעולה המסמלת את האדם יותר מכל פעולה אחרת. פעולות של מלחמה ושל בניין בתים, ואפילו חיים חברתיים מסודרים, ניתן למצוא גם אצל בעלי חיים, אבל התרוממות אל בורא העולם ודחיפה נפשית לדבר אליו פנים אל פנים - זוהי נחלת האדם בלבד.

כל אדם מרגיש צורך בנפשו לפנות אל ה"כל יכול". אפילו גנב היוצא ל"עבודתו", פולט מילים של תקווה: "הלוואי שאצליח, הלוואי שלא יתפשו אותי". נכון. אלו מילים "רעות": הן זוממות לגזול, הן ביטוי לתקוות לב מרושעת, אך עם כל זה הן נחשבות לתפילה עמומה - "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי" (ברכות ס"ג). כלומר, גנב במחתרת קורא לה'. הדבר מנוגד לכל היגיון: איך ניתן לפנות אל מי שמכעיסים אותו ולבקש את טוב ליבו ואת עזרתו למעשה זה?! אך דווקא במעשה מופרך זה מתגלה רגש התפילה המוטבע בלב האדם.

גם מי שמכריז על עצמו כעל בלתי מאמין, פולט מדי פעם מילות בקשה כמו: "הלוואי". לכאורה, זוהי אמירה בעלמא, הפרחת דברים שאין להם לא מקור ולא תכלית. אולם לא! יש בהן הבעת תקווה, פניית הנשמה אל בוראה, ציפייה וייחול של הנברא, המוגבל ביכולותיו, אל מי שהכוח בידו לעזור ולסייע.

התפילה מלשון פילול ותקווה, היא ביטוי לכך שבעומק נפשו האדם מצפה ומייחל לקרבת האלוקים. 

ייתכן, שאדם היושב ליד שולחן הכתיבה שלו, יבדה בלבו השקפת עולם שאינה נותנת מקום לדת ולזיקה אל ה'. אך כשאדם זה יימצא בסכנה או כשאחד מאוהביו יפרפר בין חיים למוות, הוא ימצא את עצמו מתפלל מעומק ליבו. הסיבה לכך היא שבכל אדם מושרשת זיקה אל הכוח העליון. הוא חש כורח פנימי לעשות זאת, משום שהתפילה היא הביטוי החזק ביותר לזיקה הטבעית אל ה'.

פנייה טבעית זו אל ריבון העולם היא תקוותו של הנברא, היא ציפייתו מאלוקיו, היא ביטוי נאמן להיותו אדם ומבקש מעצם בריאתו.

כיוון שמהותה של התפילה היא ייחול וציפייה לקב"ה, יש לייחד מקום של כבוד לתפילתו של מי שעיניו צופיות ומייחלות, מחכות ומתמלאות תקווה.

בית המשפט!

ל"תפילה" יש מובן נוסף, שניכר על פי שורש המילה: פלילים ומשפט.

לכאורה, התפילה ועולם המשפט אינם עולים בקנה אחד. התפילה עוסקת ביחסי האדם לבוראו, ואילו המשפט בא להסדיר את יחסי הבריות. התפילה מתמקדת בעולם הרגש והקרבה, ולעומת זאת, המשפט דורש היגיון קר ונוקשה, ניתוח מדוקדק ובחינה שכלית קפדנית. אולם במבט שני יש לראות את נקודת ההיקש שבין שני המושגים האלו: שעת התפילה מזמינה אפשרות שהאדם יבחן וישפוט את עצמו, ויוציא משפט אמת על אודות עצמו.

האדם נשמט ממירוץ היום יום, חורג אל מחוץ לקלחת הרדיפה האופיינית כל כך לחיים השוטפים, ומתבונן בחייו שלו מן הצד. אכן, בהיותו בתוך היורה הרותחת, הוא אינו פנוי לשפוט את עצמו ואת מצבו, הוא חלק מן המרדף. הלהיטות להשיג ולהתקדם מטשטשת את הראייה. אולם כאשר הוא פורש מן החיים - הוא עשוי לראותם, לחדור אל חולשותיהם, להבין את נטיותיהם ולהעריך את מטרתו בהם ואת האמצעים להשגת המטרה.

שעת התפילה היא שעת הכושר של החשבון האישי, היא שעה של תובנה פנימית שיכולה לכוון את החיים כולם. בזמן זה מסוגל האדם לבחון את דרכו לפי תכנית האב של חייו. תפילתו של היהודי אינה רק שיחה עם הקב"ה, אלא היא גם דיבורו אל ליבו שלו. הוא מביא את עצמו בפלילים, בוחן את עצמו, מעורר את עצמו ומכוון את ליבו לדעת את הטוב והישר. תכליתה של התפילה היא לרומם את המחשבה, את הרגש ואת הרצון, באופן שיהיה האדם ראוי לקרבת ה', וה' ירצה בו.

פתילים וקישורים

הסבר נוסף מסתמך על דעתם של דקדקנים אחדים, כדוגמת רש"י ועוד, שלפיו סובלת לשון הקודש גם שורשים בני שתי אותיות בלבד. עולה מכך ששורש המילה תפילה הוא פ,ל, ומכאן להבנה ש"התפילה היא לשון חיבור עם ה' יתברך שנגזר מלשון: צמיד פתיל" (שם משמואל). גם הפסוק: "נפתולי אלוקים נפתלתי" (בראשית ל'), מתבאר על ידי רש"י כ"נתחברתי". התפילה היא, אפוא, זמן של חיבור ושל קירבה בין האדם ליוצרו. זוהי שעה של  "שפיכת הנפש והידבקות הרוח… להידבק בשורשה" (מלבי"ם).

גדולי עולם הרבו להתבטא בלשון זו של קירבה, בדברם על התפילה, כל אחד כדרכו וכמבטו. בעל "חובות הלבבות" נקט לשון זו: "וראוי לך, אחי, שתדע כי כוונתנו בתפילה אינה כי אם כלות הנפש אל האלוקים וכניעתה לפניו עם רוממותה לבוראה ושבחה והודאתה לשמו והשלכת כל יהביה עליו".

מצאנו שה"עובר לפני התיבה אין אומרים לו… אלא בא וקרב להתפלל" (מדרש רבא, בראשית מ"ט). הביטוי "קרב" קיים בקריאה זו. שעה של תפילה היא שעה מרוממת, שאפשר לתארה כ"זוך הלב וטהרת הנפש, התנשאות הרוח או בדידות המחשבה, דבקות הנפש בשורשה… בהתקרב אל ה' בחשק ותשוקת אהבה וכוונה רצויה" (המלבי"ם).

תפילה בדור אחרון

תפילה שיש בה גם ציפייה למילוי בקשות, גם משפט של האדם עם כליותיו שלו וגם תחושה של קשר ושל קירבה אל הבורא - היא העומדת במרכז העבודה בעשרת ימי תשובה. היא עשויה לקרוע את גזר דינו של האדם, ומכאן חשיבותה לימים אלו.

ויותר מכך, התפילה חשובה מאד גם בתקופה האחרונה של אחרית הימים. בדור אחרון זה יש מעמד מיוחד לתפילה. מדרשים שונים מפרשים שעתידה הגאולה לבוא מתוך תפילה. כשם שהגאולה הראשונה באה בזכות התפילה, כך עתידים להיגאל בזכותה גם מהגלות האחרונה. אמר להם הקב"ה: "בכו והתפללו לפני, וכי אבותיכם לא בתפילה פדיתי אותם? שנאמר: 'וייאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו'. ובימי יהושע, וכי לא בתפילה עשיתי להם ניסים? הוי, אין אני מבקש לא זבח ולא קורבנות, אלא דברים". הקב"ה מחכה לתפילתנו כדי להחיש את הגאולה, הרי שחותם הגלות - בתפילה, וסיומה בוא יבוא בתחנונים ובבכי. אכן, 'תולעת יעקב', שכוחה בפיה, תהיה לצור חלמיש, אם תדע לשאת את קולה, כי קולה ערב.