האדם הראשון היה בודד בעולם כולו.

העיניים והאוזניים פקוחות היו אל העולם שמסביב. הן קלטו את המראות המרתקים, את דממת היער ואת שאון מפלי המים, את זמרת הציפורים ואת נהמת החיות.

הוא ראה את כל המתרחש סביבו, שמע את הסימפוניה והבין את התהליכים המתחוללים לנגד עיניו. הוא הדביק תוויות זיהוי נכונות לכל חי. עתה מתבהרת לו העובדה המסעירה, כי למרות שהוא ניצב בתוך העולם, למעשה, הוא עומד מולו. הוא אינו משתייך למתרחש.

נודע לו שהוא - אדם.

מסביב הכול עצום ורב לאין מספר. הכמויות אדירות. ברום השמים אלפי כוכבים, ובארץ - כרי דשא, הרים, עמקים, נהרות, ימים, אוקיינוסים. והחי? איזו שאגה אדירה! קולות רב גוניים של אלפי סוגים של חיות, בהמות, בעלי כנף, דגים ורמשים עד אין מספר. הללו מתרוצצים ומשתעשעים בהמון.

רק הוא לבדו. בלא אח ורע. יחיד. אינו שייך לשום "ממסד" בהמי או חייתי כלשהו.

הרגיש שהוא "אישיות". נקודת איכות שלא צומחת משפע הכמות. מקורו בנעלם ובמוסתר מעין בשר - בניצוץ האלוקי, בנשמה שנופחה בו, ב"צלם אלוקים".

בתחילת דרכו הוצב מולו תמרור "עצור". הצו האלוקי השמיע באוזניו את המילה: "אסור".

מסביב חי עולם שלם בשלווה וללא חשבון. רק עליו לחיות במתח. כל החיות נהנות מחיים מתירניים, ופועלות בהתאם לאינסטינקטים הטבועים בהן. רק לו אסור ליהנות. אמנם רק פירות של עץ אחד אסורים באכילה, אולם ראו נא את חומרת האיסור: "ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב', י"ז).

מדוע כה חמור האיסור?

למרות הפרדוקס, דווקא באיסור עצמו טמון סוד גן עדן. זוהי ההזדמנות הגדולה של האדם. באמצעותו יחוש במלוא העצמה בייחודיותו בעולם.

האיסור יוצר סוג פעולה שהאדם ימנע מעשייתה מתוך הכרה, ולא מתוך אינסטינקט. מעשה הנובע מערכו המוסרי, ולא מהרצון הביולוגי המשותף לו ולבהמה. כל אימת שיעבור ליד העץ האסור, יחליט מחדש החלטה חופשית לא לטעום מהפרי, למרות רצונו. כך יטעם את טעם האיפוק, המתגבר על הסקרנות ועל הדמיון המפתה. איפוק היוצר ממדים חדשים בנפשו.

ואז בא הפיתוי!

נחש חלקלק ומפותל בוחר היטב את מטרותיו. זוחל לאט בלי לעורר תשומת לב, ולפתע מפתיע בנקודת התורפה.

כך ינהג תמיד, גם בעתיד.

הוא אינו מספר על כוונותיו הסמויות. הוא מסתיר היטב את המטרה שלקראתה ברצונו להוביל. בתחילה הוא יוצר את האווירה הנוחה למזימותיו, "משפץ" מעט את העובדות, כדי להתאימן לתכניתו. מוכיח אהדה והזדהות עם הקרבן.

שימו לב לטכניקה. שיטות שכנוע כשל סוכן מכירות ותיק: "אף כי אמר אלוקים: לא תאכלו מכל עץ הגן" (בראשית ג', א').

רק רגע, מה ציווה אלוקים: "מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת... לא תאכל ממנו" (שם ב', ט"ז-י"ז). הקביעה ברורה: כל עצי הגן מותרים באכילה. ה"לא" מתמקד בעץ אחד הניצב בתוך הגן.

אך הנחש החלקלק מטעים את דבריו כרצונו. הם מסתלפים מעט תוך כדי השיחה. כבדרך אגב, הוא מחדיר הערכה שונה למהות האיסור: "אף כי אמר אלוקים" - אמר ולא ציווה. כלומר, האיסור אינו כה חמור... "לא תאכלו מכל עץ הגן". נימת רחמים עולה מגרונו. האומנם, האם הכול נאסר עליכם?

דבריו מתבססים על העיקרון החוזר על עצמו במיליוני וריאציות מאז ימי קדם ועד ימינו. להתעלם מן המותר, לחשוב רק על האסור ועל המגביל, במטרה להוכיח שזו גזירה שלא ניתן לעמוד בה.

בשלב הבא זוחל הנחש עמוק יותר. האדם כבר מאמין שבלעדי האיסור חייו אינם חיים. הוא מאמין כי באיסור תלוי אושר נכסף: "כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם, והייתם כאלקים יודעי טוב ורע" (שם ה').

מעתה הדרך פתוחה וקצרה. העץ הופך לטוב למאכל ולתאווה לעיניים. לפתע כבר לא ניתן לעמוד בפיתוי. האדם אכל, נכנע לאינסטינקט וליצר. גן עדן התנפץ למרגלותיו.

למעשה, גם האכילה האסורה לא מילאה את הציפיות, לא העניקה לו את כל אשר העלה בדמיונו. הוא חש מתוסכל, עצוב וחסר מנוחה, כפי שחש עד ימינו כל אחד מצאצאיו, הנכבש לתאווה, לתשוקה, לסטייה הלא מבוקרת ולחטא.

אדם הראשון בגן עדן. אדם מושלם בעולם מושלם. אמנם היה רוע בעולם, אולם הוא לא שכן בנבכי ליבו של האדם. הוא התגלם בדמותו של הנחש. רוע חיצוני שחיפש את הפירצה, את הסדק שדרכו יחדור פנימה ויכבוש את המצודה.

חיפש ומצא. האדם אכל ואיבד את עולמו.

פרי "עץ הדעת טוב ורע" הפך את ליבו לקן של צרעות. מתפתלים בו יצרים ותאוות, נחשים שאינם נשמעים לצלילי חלילו של היצר הטוב. אכל - וגורש מגן העדן. נדרש לפלס בעצמו את דרכו בחיים. ביקשת להיות עצמאי, לבחור את דרכך בעצמך, בבקשה! הראה נא את כוחך!... האדמה הצמיחה קוץ ודרדר, בדומה לפרי הבאושים שהצמיח ליבו. האנושות הלכה וירדה מדחי אל דחי. פרי הבאושים גדֵל באדמת ליבנו עד היום.

הנשמה זוכרת היטב עד היום את רגעי האושר הקצרים, את ריח גן עדן האבוד! אלו הם הגעגועים אל היפה ואל הטהור שאנו חשים בתוך ליבנו. הלב האכול על ידי חיי הגוף, על ידי הרדיפה אחר הממון וההנאה, אינו בא על סיפוקו. אך יש עוד תקווה!

היום הראשון לבריאה חל בכ"ה באלול. יום שישי, א' בתשרי, הוא יום הולדת האדם. ה' פנה למלאכים ואמר (בראשית א', כ"ו): "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".

חמש שעות נמשכה בריאת האדם: בשעה הראשונה אסף הקדוש ברוך הוא עפר מכל קצוות תבל, וקיבצו למקום אחד. בשעה השנייה הוריד ה' גשם אשר הרטיב את העפר ולש מן האדמה הלחה דמות גוף. בשלישית צר הקדוש ברוך הוא צורה לאדם - ידיים, רגליים ועוד. ברביעית נפח בו נשמה. בחמישית הקימו על רגליו ופקח את עיניו.

אדם הראשון פקח את עיניו לראשונה, הביט בעולם שסביבו והכריז בקול פליאה: "מה רבו מעשיך ה'!"

עוד לא חלפה שעה מבריאתו, וכבר פנו המלאכים אל הקדוש ברוך הוא ושאלו: "מה אנוש כי תזכרנו?" - מהו ערכו של האדם? ענה להם ה': "אוכיח לכם כי חכמתו עולה על חכמתם". מיד העביר ה' את כל הבהמות, החיות והעופות לפניו וציווה עליו לתת להם שמות.

האדם קרא בשם המתאים לכל אחד מבעלי החיים, לפי שורשו ומהותו.

"ומה יהיה שמך?" שאלו הבורא.

"אדם!", ענה, "כי מן האדמה נוצרתי".

"ומה שם יקרא לי?", הוסיף הבורא ושאל.

"א-ד-נ-י!", השיב אדם, ואף הטעים את סיבת השם: "כי אתה הוא אדון הכול, אדונם של כל ברואי העולם".

בשעה השביעית נתן ה' לאדם עזר כנגדו - את חוה אשתו, ובשמינית כבר נולד להם בנם הבכור - קין ועימו תאומה.

המשפחה ממוקמת בתוך גן עדן. על אדם הראשון הוטלה משימה חשובה: לשמור על הגן שבו מצוי שפע רב של עצי פרי יפים למראה וטובים למאכל. כל מה שהיה בגן עמד מוכן לרשותו של האדם, פרט לעץ הדעת אשר גדל באמצע הגן.

העץ שהיה יפה מראה ותאווה לעיניים, לא נועד לאכילה, ועל האדם נאסר לטעום ממנו.

בשעה התשיעית שמע האדם את ה"אסור" הראשון (בראשית ב', ט"ז-י"ז): "מכל עץ הגן אכול תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. כי ביום אכלך ממנו מות תמות!"

בשעה העשירית נטפל הנחש לחוה ופיתה אותה. היא טועמת מן הפרי... ומחטיאה גם את בעלה אדם.

בשעה האחת עשרה כבר ישב אלוקים למשפט כדי לדון בחטאו של יציר כפיו.

מידת הדין תבעה לתת לו את המגיע לו - להמיתו בו ביום.

אך אדם שהכיר בחטאו, נפל על ברכיו וביקש מהבורא שיחון אותו.

באותה שעה התלבש הקדוש ברוך הוא במידת הרחמים וקיבל את תשובתו של אדם.

כל זה היה ביום ראש השנה, היום שבו נברא האדם. ואז אמר ה' לאדם:

משעה זו תהיה סמל ודוגמה לבניך ולדורות הבאים. כמו שיום זה היה יום הדין שלך, כך יהיה לדורות העתידים לבוא. ביום זה, מדי שנה בשנה, ישב ה' על כס המשפט וידון בדין צדק את כל באי עולמו.

כשם שאדם הראשון חזר בתשובה וביקש רחמים על עצמו, וה' קיבלו וכיפר לו, כך בכל שנה ושנה מצפה ה' לתשובת בניו, שיעזבו את דרך החטא ויעוררו את מידת הרחמים, לחוננם, לרחמם ולדונם לחיים.