כיצד נוכל לקבל באהבה מציאות כואבת ולהשלים עמה?

מה יכול לגרום לאדם עוגמת נפש רבה יותר: החמצת אוטובוס ברגעים ספורים או איחור גדול יותר? העובדה שהכרטיס העוקב לכרטיס שקנינו זכה בהגרלה, או העובדה שמספרו של הכרטיס הזוכה שונה לחלוטין ממספר הכרטיס שלנו?

אני משער שכל אחד מאיתנו יוכל להעיד, שככל שהאפשרות להשיג את מה שרצינו תהיה קרובה יותר אל המציאות, כך תהיה תחושת ההחמצה גדולה יותר, ובהתאם לכך תהיה גם עוגמת הנפש רבה יותר. ככל שנעמיק לדמיין ולחשוב: אילו רק הייתי הולך מהר יותר / אילו רק לא הייתי יוזם את שיחת הטלפון הזו / אילו הייתי קונה כרטיס הגרלה נוסף - כך תגדל תחושת ההפסד וההחמצה.

ועתה נתבונן: במה שונה איחור של דקה מאיחור של שעה? עובדה היא שאיחרנו, וזהו. עובדה היא שהכרטיס שקנינו לא עלה בגורל. ההבדל היחיד הוא בדמיון המעניק את האשליה שהיינו "קרובים" יותר. בדמיוננו קל לנו יותר לראות את עצמנו משיגים את מה שרצינו, אך למעשה, ההחמצה היא בדיוק אותה החמצה! ל"כמעט" אין משמעות.

שעשועי המחשבה והדמיון, שהנה כמעט זכינו באוצר גדול, גרמו כבר לדפיקות לב רבות, לימים ולנהרות של תקווה, וגם של אכזבה מרה, לאין ספור שעות וימים מבוזבזים, לשברון לב ולרגשות פגועים.

כדי שנוכל לזכות בחיים שלווים ורגועים, עלינו להכניס את הדמיונות לפרופורציה נכונה. אמנם נחמד ונעים לחלום מדי פעם, אבל עלינו לזכור שבסך הכול מדובר באשליה. הרצון, אף אם הוא חזק מאוד, הוא ביסודו תרחיש דמיוני, לא מציאותי.

הנזק של תחושת ההחמצה אינו רק שברון הלב הבא בעקבותיה, אלא במקרים רבים היא גורמת להאשמה עצמית, לדיכוי ולהשפלה. מלבד הנזק שגורמים הצער וההלקאה העצמית, אין בהם הצדקה או היגיון.

ומה בנוגע למקרים שבהם יכולנו לדעת מראש או יכולנו להביא בחשבון את אשר עלול לקרות? לדוגמה: לוח זמני הנסיעות היה בידינו, אבל שיערנו שהאוטובוס יאחר, כפי שקורה פעמים רבות, על כן יצאנו מאוחר מן הבית ואיחרנו, או יצאנו לדרך ולא הערכנו נכונה את משך הזמן שתארך, ועל כן לא לקחנו עימנו מספיק מזון. המתנו זמן רב לפגישה עם מנהל מוסד או עם איש מקצוע, וברגע שיצאנו לאחר הפגישה מפתח משרדו, אנו תופסים את הראש וחושבים: "ריבונו של עולם, מדוע לא חשבתי לבקש...?" התפתינו לקנות מוצר מחברה לא מוכרת בגלל מחירו הנמוך, ולאחר מכן מתברר שנפלנו בפח...

מדוע לא נכעס על עצמנו במקרים אלו על שלא זכרנו, על שלא חשבנו, על שהראש שלנו "לא היה במקום"? התשובה היא: כי אנו בני אדם! שכחה, טעות בחשבון או בשיקול הדעת וכן בחירה שגויה הן תכונות אנושיות, הן חלק מהטבע שלנו, ובעצם הן בלתי נמנעות. ההכאה "על חטא" וההאשמה העצמית דומות לכעס על יום האתמול שחלף.

הדבר היחיד שנכון לעשותו הוא לנסות להפיק לקחים, כדי שנחכים ונהיה מוכנים יותר בפעם הבאה: אם החמצנו בקשה חשובה בפגישה נדירה, נשתדל להבא, כאשר נערך לפגישה מכרעת, לרשום מבעוד מועד את הדברים שברצוננו להעלות.

אם קנינו מוצר מחברה לא מוכרת ונפלנו בפח, נוכל ללמוד לפעם הבאה, שכדאי לחשוב פעמיים ולבדוק היטב לפני שמתפתים לקנות מוצר כלשהו.

כשם שעלינו להאמין באמונה שלמה שכל מה שהתרחש נגזר עלינו משמים, כך עלינו להתייחס למציאות שבה איננו משיגים רבים מן הדברים שהיינו רוצים שיהיו לנו. כל מה שלא קיבלנו, לא היינו אמורים לקבל, ומן השמים לא הועידו אותם עבורנו.

חיינו יהיו רגועים הרבה יותר כאשר נפנים את העובדה, שמה שאינו שלנו לא יכול היה להיות שלנו, גם אם היינו עושים מאמצים רבים להשיגו.

לא רק אבדות חווים כולנו, אלא גם החמצות. עם כל בחירה שאנו בוחרים בחיינו, אנו מחמיצים את האפשרויות האחרות שלא בחרנו בהן. החל מהבחירה הילדותית של מתנת יום הולדת או אפיקומן, דרך הבחירה עם מי לשחק, ליד מי לשבת בסעודת השבת או בכיתה, איזו מהדורה של ספר לימוד לקנות וכמה שעות ללמוד כדי להתכונן למבחן, וכלה באיזו הצעת נישואין לבחור ובאיזה מקצוע לעסוק, בכל אלו כמעט לא ייתכן שלא נחווה את התחושה הצורבת של ההחמצה, של החרטה על שבחרנו באפשרות האחת ולא באחרת.

ילדים קטנים מתקשים בדרך כלל להשלים עם האבדות הבלתי נמנעות. הם בוכים מרה כאשר לא מרשים להם לנגוע במה שאינו שלהם, כאשר שולחים אותם לגן הילדים, כשמגבילים אותם בכיתה א' וכן הלאה. עם הזמן, כאשר הם מתבגרים וקולטים שכך דרכו של עולם, ושאי אפשר לקבל את כל מה שרוצים, הם מקבלים את השינויים במידה מסויימת של שוויון נפש. ככל שהם ילמדו להשלים עם מציאות זו, הם יגדלו לבוגרים בשלים מבחינה נפשית.

היכולת להשלים עם המציאות ולקבלה, היא שתחרוץ את גורלנו. היא תקבע אם נהיה 'עשירים השמחים בחלקנו', רגועים, שלווים וטובי לב, המסוגלים להקדיש את כוחם ואת אונם לבנייה ולעשייה תועלתית, או נהיה אנשים מרי לב ונרגנים, המתלוננים על כל המתרחש סביבם וכועסים על כל מה שקורה תחת השמש.

אנו שורפים מחשבה ואנרגיה על מחשבות ה"אילו". כמה שכיחה אצלנו המחשבה המציקה על שלא בורכנו בחוש הומור כמו ראובן, על שאין לנו ילדים מחוננים כמו לשמעון, ולא כיווני אויר טובים בדירה כמו ללוי שכננו. על לשוננו שגורים משפטים, כמו: 'הייתי צריך ל...", 'זה לא יושר ש...', על דברים שאין בידינו שליטה עליהם ולא נוכל לשנותם.

בין הדברים שאין בידינו לשנותם, נכללים: המשפחה שלתוכה נולדנו, המדינה שבה גדלנו, הגוף שנתן לנו ה', הכישרונות שבהם חנן אותנו הבורא, התנהגותם של האנשים הסובבים אותנו, וכן כל מה שעשינו בעבר, ובעצם עד לרגע זה.

גם הסובלים לא עלינו מנכות גופנית, מנכות נפשית או משאר דברים שאין אפשרות לשנותם, יוכלו להפיק תועלת אדירה אם ילמדו להשלים עם מה שאין בידם לשנות ולהתמקד בתחומים שבהם הם כן יכולים לפעול. אמנם זה כואב, אבל המציאות אינה התגשמות חלום. כך הם נולדו, ואם הם רוצים לזכות בימים שמחים ומאושרים, עליהם להתמקד במה שהם כן יכולים לעשות.

כן הדבר בנוגע לממורמרים על התנהגות הוריהם ועל החברים הסובבים אותם, וכן בנוגע לאנשים המלאים רגשות אשם על מה שעשו בעברם. נכון שזה כואב, נכון שהמחשבה: 'אילו היה פלוני שונה, היה הכול נראה אחרת', יכולה להציק ולהכאיב, אבל מה יוצא ממנה מלבד תסכול אדיר?! האם לא עדיף ללמוד להתמקד במה שאפשר לעשות?

אנשים הממשיכים לכאוב את העבר הבלתי פתיר משולים למי שמנסה לנסוע במכונית, בעת שהוא קושר אותה בשלשלאות של ברזל לעמודים איתנים הקבועים בעומק האדמה. לא רק שאי אפשר להתקדם כך, יתרה מזאת, המכונית תינזק קשות עם כל ניסיון להתקדם.

זהו למעשה הרעיון הטמון בצו האלוקי בעשרת הדיברות: "לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך" (שמות כ', י"ד).

האיסור הוא לחמוד את מה ששייך לזולת ולפעול כדי להשיגו. כאשר אתה רואה משהו שאינו שלך ואתה חושק בו, אמור לעצמך: זה אינו שלי, הקדוש ברוך הוא לא נתנו לי!

חיזוק נוסף נוכל לשאוב מן העובדה שממילא לא נוכל להשיג בחיים את כל מאוויינו, וכשם שאנו משלימים עם דברים רבים שלא נוכל להשיג, כך עלינו להשלים עם עוד דבר שהיינו רוצים בו, אבל משמים נקבע שלא נשיגו.

כללו של דבר: עיניו של האדם נבראו מלפנים ולא מאחור. הוא צריך להביט בעיקר קדימה, אל העתיד, ולא להתעסק בעבר ולדשדש בו. אמנם יש לו אפשרות לסובב את הראש ולהביט לאחור, בעיקר כדי להפיק לקחים ממה שקרה, אבל אי אפשר ללכת קדימה כשהראש מופנה תמיד לאחור, כי העבר היה, ולא יחזור.