כיצד מגדירים 'אמונה'?

כאשר אנו מדברים על 'אמונה' במציאות, ביישות או בערך מסויים, אנו מבינים שלפנינו נושא מעורפל, שאין עליו ידיעה ברורה. גם בחיים היומיומיים כאשר אדם אומר: "אני מאמין לך", כוונתו היא: "אף שאינני יודע אם הצדק אתך, אני מאמין לך". ענין שיודעים ומכירים אותו בידיעה ברורה ‑ אין צורך להאמין בו. בלשון בני האדם מהווה האמונה , סימן למצב שאין עליו ידיעה ברורה.

בהתאם למוסכם לשוני זה ניתן לטעות ולחשוב שאמונה באלוקים גם היא הינה, חלילה, התייחסות לדבר שאין עליו ידיעות ברורות, כלומר, שהאמונה הינה הרגשה פנימית של הלב, שבאה לחפות על העדר ידיעה מוחשית, ותו לא.

למעשה, ההפך הוא הנכון! האמונה באלוקים יסודה נעוץ בעובדה שקיימת ידיעה ברורה על קיומו של בורא העולם.

אם כן, מדוע אנו מדברים על 'אמונה באלוקים' ולא על 'ידיעת האלוקים'? הסיבה לכך היא שמושג ה'אמונה' מקיף יותר ועמוק יותר מהמושג 'ידיעה'. ננסה להדגים את הדברים במשל:

שני אנשים ראו תאונת דרכים, האחד הוא בעל אופי רגשני וחברו טיפוס קר. שניהם יודעים פרטים על התאונה ושניהם יכולים להעיד עליה, אולם קיים הבדל ביניהם. הראשון אינו מסיח את דעתו מהמראות הקשים שראה, ואינו מפסיק לחשוב על האירוע, ואילו חברו זוכר אמנם את כל פרטי האירוע, אולם אין הוא מרבה לחשוב עליו. אצל הראשון קיימת הידיעה בזיכרון הפעיל, והוא מושפע ממנה, ואילו אצל חברו מודחקת הידיעה למקום נסתר בתודעה, ומשם ניתן לשלוף אותה בעת הצורך.

אין בכוחה של ידיעה 'יבשה' להשפיע על אישיותו או על הנהגתו של האדם. לדוגמה, אנשים רבים יודעים שאין להם כסף, ולמרות זאת, הם 'מכניסים את עצמם' לחובות. רק ידיעה שהאדם 'חי' אותה, בכוחה להכתיב את דרך חייו.

במוחנו אצורות ידיעות רבות שהן שטחיות ובלתי מחייבות. לעומתן קיימות ידיעות המקיפות את כל חיי האדם. לידיעה מסוג זה אנו מתכוונים, כאשר אנו מדברים על 'אמונה' באלוקים.

יש אדם שמבין בשכלו שיש בורא לעולם, ואף ברור לו שלא ייתכן אחרת, אולם לא די בידיעה זו. האדם חייב 'לחיות' ידיעה זו ולהפנים אותה. באופן זה הוא ינתב את חייו לאורה. 

אמונה בה' היא ידיעה שכלית, הכרה אינטלקטואלית בקיומו של בורא עולם. ידיעה ההופכת בהדרגה לחלק מיישותו של המאמין. היא משפיעה על רגשותיו, על תאוותיו ועל מאווייו. ככל שירבה להבהיר לעצמו את מציאות הבורא, היא תחדור יותר לפנימיותו ותתאחד עם הרבדים הפנימיים והעמוקים ביותר בנפשו.

שני איברים משפיעים על אורח חיינו: המוח והלב. המוח משמש משכן לשכל, ואילו הלב הוא משכן הרגש. שניהם משפיעים על החלטות האדם לאורך ימי חייו. כאשר גובר כוחו של הלב, צועד האדם בדרך הנוחה והקלה, וכאשר גובר השכל, הוא יצעד בדרך האמת, גם אם אינה נוחה וקלה.

ההבדל בין האנשים המבקשים לחיות חיים נוחים לאנשים המחפשים את האמת, אינו ניכר בדרך כלל, שכן גם אנשי האמת מבקשים חיי נוחות, וגם האנשים החפצים בחיים הקלים, מחפשים את האמת. את ההבדל ניתן לגלות בעיקר כאשר מתגלה סתירה בין הדרך הקלה לדרך האמת. בעוד מחפש הנוחות "ימכור" את האמת עבור נזיד הנוחות, יאלץ איש האמת לוותר על חיים קלים למען האמת שהוא מאמין בה.

כדי לשכנע איש אמת לשנות את אורח חייו, כל שנדרש הוא להציג בפניו את האמת. משהכיר בה, הוא יקיים אותה באש ובמים מתוך עקרון. לעומת זאת, כאשר נציג את האמת לאדם המחפש נוחות, יהיה לו קשה, ולעתים קשה מאד, לשנות את דרכו, גם אם הוא יודע שאין היא הדרך הנכונה. רק כאשר סרובו ללכת בדרך האמת יגרום לו סבל, הוא "ישתכנע" ב"אמיתות" הדרך. הסיבה לכך היא כי הוא השתכנע שדרך האמת גם היא נוחה.

היות שאין לך אדם שאין לו גם מוח וגם לב, נדרש הוא לשתי הדרכים, וכפי שנאמר (דברים ד', ל"ט): "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים...". כדי ללכת בדרך ה' נדרש האדם לידיעת שתי השפות, שפת השכל ושפת הלב.

מסיבה זו מופיעים בתורה, זה לצד זה, פסוקים המלמדים על אמיתותה, ופסוקים המלמדים על שכר מקיימיה ועל כדאיות ההליכה בדרכה. שני סוגי התובנות, הנובעים מפסוקים אלו, עונים על הצורך לדבר אל האדם בשתי השפות: שפת השכל ושפת הלב.