שלום כבוד הרב, מנין לי לדעת שיש אכן עולם הבא? בתורה לא מוזכר אפילו פעם אחת עולם הבא כל שכן גילגול נשמות. אף אחד לא חזר משם בשביל לספר. אולי כשאנחנו מתים בזה נגמר הסיפור ואין שום עולם הבא ?

בס"ד

שלום!

בהקשר לעולם הבא.

ראשית, בתחילת הפרק האחרון של מסכת סנהדרין ישה סוגיה שלימה העוסקת במקורות לעולם הבא המופיעים בתורה.

שנית, יחד עם התורה שבכתב ניתנה התורה שבעל פה, זו שבהמשך הדורות נכתבה במשנה ובגמרא. בתורה שבעל פה קיימת "הצפה" בהקשר לעולם הבא ולפרטיו. התורה שבעל פה מבחינת סמכותה היא כמו התורה שבכתב.

בנושא האמונה בכללו מן הראוי להעמיק. ישנן הוכחות ברורות מאד לאמונה, אולם כלל גדול קיים בתחום זה. אין הוכחות של "רבע שניה" כמכת ברק, חשוב ללמוד, להעמיק ולמצוא.

מצויים ספרים מצויינים בנושא זה.

בברכה,

זאב

מצ"ב מאמרים בנושא:

מקורות להשארות הנפש ביהדות

נשמת האדם, היוצאת מן הגוף ברגע המוות, עוברת למקום רחוק ושונה. באופן מושאל נאמר שכשם שמצויים בבריאה כוכבים במרחק מיליוני שנות אור מעולמנו, כך קיים גם מקום המכונה גן עדן או גיהנום, והוא העולם שאליו הנשמות עוברות לאחר המוות.

בבוא הנשמה לעולם הנשמות, דנים אותה על כל מעשיה. על עשיית הטוב היא מקבלת שכר בגן עדן. שכר זה הוא תענוג שאין כדוגמתו בעולמנו. אין כל אפשרות לתאר את מהותו של תענוג זה, כי איש לא זכה להכיר את מושגיו בעולמנו.

התענוג הוא רוחני כולו, והנשמה, שהיא רוחנית, מתענגת שם בעונג אין קץ. אמנם גם בהיות הנשמה בגוף, נהנה האדם מהנאות רוחניות, אלא שרוב יצרי האדם ורצונותיו הם גשמיים, והם המכתיבים את הטון. בעולם הנשמות המצב שונה. שם נמצאת רק הנשמה הרוחנית, והמבט, ההתרשמות והעונג הינם שונים בתכלית.

החיים שלאחר המוות מוזכרים פעמים רבות בכתבי הקודש. "וימת אברהם... ויאסף אל עמיו. ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה" (בראשית כ"ה, ח'). הוא לא נקבר עם אבותיו, שהרי איש מהם לא קבור במערת המכפלה ומדוע נאמר שנאסף אל עמיו? אלא שכאן רמוזים החיים שלאחר המוות, כשנשמת אברהם מצטרפת לנשמות אבותיו בעולם הנשמות.

יעקב מת במצרים, והתורה כותבת: "ויאסף אל עמיו". אין הכוונה לקבורתו שנערכה רק לאחר כמה חודשים, שנאמר: "וישאו אותו בניו ארצה כנען, ויקברו אותו במערת שדה המכפלה" (בראשית נ', י"ג). 'ויאסף אל עמיו' מתאר מה שאירע מיד לאחר מותו, שנצטרפה נשמתו לנשמות הגדולים.

גם אצל אהרן כתוב: "יאסף אהרן אל עמיו" (במדבר כ', כ"ד); הוא נקבר לבד, ולא עם עמו; אבל נשמתו תצטרף לנשמות אבותיו בחיים שלאחר המוות. כן נאמר אצל משה: "ונאספת אל עמיך" (שם כ"ז), למרות שמשה נקבר לבדו.

בלעם אמר: "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו" (במדבר כ"ג, י'). ללא הבנה כי על חיי צדק מקבלים שכר של אושר בחיים שלאחר המוות, אין שום משמעות למילים אלו. בלעם קינא בגורל הצדיקים שקיצם מציין את תחילתו של אושר כה רב.

דוד אמר בנוגע לבנו המת: "אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי" (שמואל ב', י"ב). בהרגשה זאת התנחם דוד. בידיעה כי יבוא הזמן שהוא יצטרף אל בנו בחיים שלאחר המוות.

רוחו של שמואל הנביא שהועלתה לאחר מותו ודיברה עם שאול המלך (שמואל א', כ"ח), מוכיחה ברורות את המשך קיום הנשמה לאחר המוות.

לכן, נאסר עלינו לדרוש במתים, כדי שלא להטרידם. העובדה כי בעת הרחוקה רבו הדורשים באוב, היא הוכחה ברורה ביותר כי האמונה בחיי נצח שכנה אצל רבים מבני אנוש.

גם תחיית המתים מוזכרת בכתובים: "אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא" (דברים ל"ב). כשם שהרפואה מוגשת לפצוע, כך מתן החיים ניתן להרוג. "יחיו מתיך, נבלתי יקומון, הקיצו ורננו, שוכני עפר... וארץ רפאים תפיל" (ישעיה כ"ו). "ואתה לך... ותנוח, ותעמוד לגורלך לקץ הימין" (דניאל י"ב). "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו" (שם).

ריבוי הכתובים העוסקים בחיים שלאחר המוות, מורה על מציאות שרירה וקיימת של השארת הנפש, שהיא נחלת אמונתו של היהודי מאז ומעולם.

ביקרתי בגן עדן

ד"ר אבן אלכסנדר למד באוניברסיטת צפון קרוליינה, התמחה בכירורגיה נוירולוגית, הפך לחבר בארגון האמריקני לנוירולוגיה כירורגית, התמחה בניתוחי מוח מורכבים וזכה לשם עולמי. הוא חוקר ידוע שפרסם מאמרים בכתבי עת מדעיים.

"גדלתי בעולם מדעי", הוא מספר, "עולם שבו המדע שלט שלטון ללא מצרים. אני מבין את מה שקורה למוח כשאנשים קרובים למוות. האמנתי שיש הסבר מדעי למסעות מחוץ לגוף שתוארו על ידי מי שניצל בנס ממוות וחזר. לא התעמקתי בנושא, אך הייתי בטוח שיש הסבר מדעי לתופעה.

"המוח הוא מנגנון מתוחכם להפליא, הוא האיבר המופלא ביותר בגוף. הוא עדין מאוד ומושפע מכל שינוי קל. הפחת את כמות החמצן שהוא מקבל – והוא יגיב. זעזוע קל – והוא יגיב. לכן, לא הופתעתי כאשר אנשים שעברו טראומה קשה והיו קרובים לשערי המוות, היו חוזרים מחוויותיהם עם סיפורים מוזרים. לתומי סברתי שאין זה אומר שהם באמת עשו את דרכם לאיזשהו מקום שאכן קיים במציאות, עד שקרה לי מה שקרה"

ד"ר אלכסנדר חשב כך עד לאותו אירוע בשנת תשס"ח שבו שהה שבעה ימים בתרדמת, אשר במהלכם חדל לפעול החלק המרכזי של מוחו, ובכל זאת הוא חווה מאורע שאותו לא היה יכול להסביר בכלים מדעיים.

"הייתי אדם בריא לחלוטין כאשר זה קרה. יום אחד, מוקדם בבוקר, התעוררתי עם כאב ראש חזק מאד, כאב שלא חשתי כמוהו מימיי. איבדתי את הכרתי. רעייתי הזמינה אמבולנס שהבהיל אותי מיד לבית החולים בלינצבורג, במקום שבו אני עצמי עבדתי כמנתח ראש.

רופאים בבית החולים בדקו את מצבי וקבעו שלקיתי בדלקת קרום מוח חיידקית נדירה שתוקפת בעיקר תינוקות, אך נדיר שהיא תוקפת אדם מבוגר. החיידק חדר לנוזל השדרה ומשם למוח.

כשנכנסתי לחדר המיון באותו בוקר, היו סיכויי ההישרדות שלי אפסיים. ניסו להזריק לי אנטיביוטיקה, אך הגוף לא הגיב. מוחי הושבת ושאר מדדי הגוף ירדו. במשך שבעה ימים שכבתי בתרדמת עמוקה".

הצילומים הראו כי קליפת המוח, החלק האחראי להכרה, למחשבה, לזיכרון ולהבנה –מושבתת לחלוטין. רופאי בית החולים נכנסו לחדרו בזה אחר זה, הרימו את עפעפיו, האירו בפנס לתוך אישוניו, אבל לא היתה כל תגובה.

הרופאים עמלו להציל את חייו של הקולגה שלהם, שלפתע פתאום, הפך ממטפל למטופל. הם לא נתנו לו סיכוי ואף הודיעו למשפחתו כי אם ישרוד, כנראה, יהיה פגוע מוח עד יומו האחרון. למעשה, גם הסיכוי הקלוש הזה הלך ודעך.

"ואז", אומר ד"ר אלכסנדר, "בבוקרו של היום השביעי, כשהרופאים כבר שקלו להפסיק את הטיפול בי – העיניים נפקחו". ד"ר אלכסנדר שב לחיים ולתודעה.

"בזמן שאני שכבתי שם", הוא אומר, "הגוף שלי היה בתרדמת מוחלטת. ראיתי את הממצאים בתיק שלי, עברתי על התיעוד הרפואי, שלפיו קליפת המוח שלי הושבתה בשל תקיפת חיידקים. באותה שעה ממש חזיתי את היקום בממד חדש ואחר. מה שראיתי הוכיח שאנו הרבה יותר מהמוח והגוף שלנו, הרבה יותר מצֶבר של נוירונים. שמוות הוא לא הסוף של התודעה האנושית, אלא חלק ממסע ארוך ונצחי של התודעה ושל הקיום שלנו.

למעשה, לא ניתן לצקת במילים את מה שבאמת חוויתי. מה שחוויתי לא היה מהעולם המוכר. אמנם, אנסה לתאר את הדברים, אבל זה לא עושה צדק עם החוויה עצמה. היו אלו דברים שונים לגמרי מכל מה שהכרתי בעולם הזה. הם מתקדמים יותר.

היתה לי תחושה פיזית ומודעות גופנית. הייתי מעין חלקיק של מודעות בתוך אווירה חשוכה וקודרת, והיה נדמה שאני נמצא שם הרבה זמן, אולי אפילו שנים".

"חשתי כאילו אני נמצא באזור של עננים", הוא מספר, "הם היו גדולים, ורודים-לבנים, שהופיעו בשמיים עמוקים, כחולים ושחורים. מעל העננים, באופן שלא ניתן למדידה. היו המוני ישויות בוהקות בשמיים, שהשאירו קווים דמויי דגלים מאחוריהן. איני יודע להגדירן. המילים האלו נכתבו לאחר מכן, כאשר כתבתי את זיכרונותיי. הן היו שונות מכל מה שהכרתי על הפלנטה הזאת. הן היו יותר מתוחכמות".

התיאור של ד"ר אלכסנדר תואם את דברי חז"ל על היכל הנגינה ועל כוחו של הניגון בעולמות הרוחניים: "תחילה היה צליל ענק ששט בתודעה כמו מזמור מפואר שבא מלמעלה. אותם יצורים הפיקו אותו. היתה תחושה של אושר ושל שמחה. והקול היה מוחשי וכמעט חומרי. הקול היה כמו גשם שאתה יכול להרגיש על העור שלך, אבל למעשה, לא השאיר אותך רטוב.

חשת שאתה חייב להצטרף לשירה הזו, למנגינה הזו, ולהיות חלק ממנה. היו שם רגעי אושר שקראו לי. היקום היה מלא בצבעים ססגוניים, כמו מיליוני פרפרים שמרפרפים סביב. היה זה נהר של חיים ושל צבע, שנע באוויר".

ד"ר אלכסנדר מתאר מפגש עם דמות אנושית שלא ראה מימיו. דמות זו ליוותה אותו בדרכו. הדמות הרגיעה אותו ואמרה לו שתלווה אותו בדרכו, וכי בסופו של דבר הוא ישוב הביתה.

"אין לך מה לפחוד", אמרה הדמות, "בסופו של דבר, תחזור. לא שאלתי לאן אחזור, אבל הבנתי".

הוא מתאר כיצד ראה אור גדול ומדהים ביופיו, ושמע מנגינה שנפתחת למישור שכולו פורח ומלא מורכבות מדהימה. הוא חש ב"אור מלא אהבה, תבונה ונצחיות".

"המשכתי לנוע קדימה", הוא מספר, "ומצאתי את עצמי נכנס לחלל עצום, בחשכה מוחלטת, אינסופית בגודלה. היה שם גם אור שבא מישות שהקיפה אותי. הבנתי וחשתי שזה המקור של הכול. חשתי שנוכחות זו ממלאת את הכול והיא מצויה בכל פינה במודעות שלי.

"ואז הכול התמוטט. ראיתי את חיי, הבנתי שעליי לשפרם". ואז הוא חזר לחיים ופקח את עיניו.

בניגוד לצפוי, פקח אלכסנדר את עיניו וחזר להכרתו במהירות מפליאה. הוא חש שהוא חזר אדם אחר. את מה שחווה ניסה לספר לבני משפחתו שהקשיבו לו ברוב קשב. הוא ניסה לספר זאת גם לחבריו הרופאים, אך הללו הביטו בו בחוסר אמון.

"לו היה מישהו מספר לי זאת לפני כן", אומר אלכסנדר, "הייתי בטוח שהוא משלה את עצמו, אבל מה שקרה לי היה רחוק מלהיות הזוי. הוא אמיתי יותר מכל אירוע בחיי.

על פי ההבנה הרפואית של המוח ושל הנפש, שאותה למדתי בבית הספר לרפואה, לא היתה שום דרך שאוכל לחוות משהו חווייתי בתודעה, אפילו עמומה ומוגבלת בזמן, במצב של תרדמת. וודאי לא חוויה כה עזה, עד שאני מסופק אם יש לי יכולת היום לחוות חוויה כזו. אני לא חושב שאפילו בחלום ניתן לחוות חוויה כה עזה, עשירה ומורכבת".

וכך מצא את עצמו ד"ר אלכסנדר במצב מוזר. הרופאים ששמעו את סיפורו, סירבו להאמין לו לאור מה שידעו מתוך סקירת הממצאים הרפואיים בבדיקות שערכו לו. הוא התקשה להאמין לממצאים הרפואיים לאור החוויה שחווה. במשך חודשים, כל מה שעשה היה לנסות ולפענח היכן במוח, שאותו חשב שהכיר היטב – יכולה היתה להתבצע פעילות כה מורכבת, חשיבה, חוויה ורגש. אך הוא כשל ולא מצא את הדרך, שבה כל מה שלמד יכול להסתדר עם מה שחווה.

בנו, הלומד גם הוא רפואה, היה הראשון שהצביע בפני ד"ר אלכסנדר על הקשר בין הסיפור שהוא מספר לתופעה הרחבה והמדווחת על חוויית סף המוות.

"הוא אמר לי די בתבונה, שלא אקרא דבר, אלא רק אכתוב על החוויה שלי, כדי שלא אושפע. רק לאחר שאסיים את רישום זיכרונותיי, אכנס לחקור את הנושא ולקרוא עדויות של אנשים נוספים.

במהלך ארבעה שבועות שבהם הלכתי והתאוששתי, רשמתי ספר של כמאה עמודים, שהוא הבסיס של זיכרונותיי. בתוך כדי הכתיבה אמרתי לעצמי: 'זה לא ייתכן, הרי המוח לא עבד, זה לא ייתכן'. אחרי שסיימתי, הלכתי לבחון את העדויות בתחום וגיליתי שמדובר בתחום נרחב עם עדויות רבות".

אט אט הגיע אלכסנדר למסקנה שאין לו ברירה, אלא לשנות את תפיסת עולמו. "למעשה, יש טאבו על כל הנושא הזה בקהילה הרפואית", הוא אומר, "לקח לי חודשים רבים כדי להשלים שמה שקרה לי אכן קרה. מה שחוויתי לא התחולל במישור הפיזיולוגי, אלא במישור רוחני שאכן קיים. היה זה מהפך גדול בכל צורת החשיבה שלי ובאורח חיי. מהרגע שהתחלתי לעסוק בו, כל התובנות שלי על החיים ועל המוות השתנו. היום אני הרבה יותר מבין את המוות שאליו כולנו מחוברים".

"הפיזיקה המודרנית שלמדתי", הוא אומר, "מלמדת שהיקום הוא בעל ממד אחד שניתן לראותו בעין ולחוות אותו באופן חומרי. כל אובייקט ואירוע ביקום שזורים עם אובייקט ואירוע אחרים. אבל אני מבין שיש משהו מאחד מאחורי כל זה, שמה שאיינשטיין מלמד על היקום אינו הכול, שיש מאחורי כל האחדות הזו משהו רוחני.

מה שקרה לי, הרס את החשיבה המדעית המסורתית שעליה גדלתי, באשר לאופן שבו ניתן להבין את היקום. אני מתכוון לבלות את שארית חיי כדי לחקור את טבעה האמיתי של התודעה כדי להבין ולהוכיח שאנחנו יותר, הרבה יותר, מאשר המוח הפיזי שלנו.

מה שאני מגלה הוא, שגם כשהמוח אינו פועל, כשאין רפלקסים בגוף, כשמרכז הנשימה אינו פועל, גם אז יש לאנשים חוויה. זה מוכיח שההכרה הזאת אינה יכולה להיות חלק מהמוח.

אינני מצפה שזו תהיה משימה קלה. יש התנגדויות רבות לכך, שכן כאשר תיאוריה מדעית ישנה מתחילה להראות קווי שבר, אף אחד אינו רוצה לשים לב אליהם. חולף זמן עד שהמצבר של התיאוריה המדעית הישנה נופל ובמקומה נבנית תיאוריה חדשה.

אני מבין היום, שהמדע נותן רק חלק קטן מהתמונה המלאה. התמונה המטריאליסטית של קיום הגוף והמוח הינה תמונה מטעה, ובמקומה צומחת תפיסה הרואה את הנפש כמשהו שמעבר לגוף. השקפה זו היא מדעית ורוחנית במידה שווה, ואני מצפה שתקבל את ההערכה שזכאים לה המדענים הגדולים בהיסטוריה, והיא המחויבת לאמת".

ד"ר אלכסנדר, החל לחקור גם את שורשיו. הוא היה ילד מאומץ ולא הכיר את משפחתו הביולוגית. לאחר שהבריא, יצר קשר עם בני משפחתו הביולוגית, וכך פגש את אחותו הטבעית שאותה לא פגש קודם לכן מעולם.

כאשר פגש אותה ד"ר אלכסנדר לראשונה בחייו, הוא היה המום. היתה זו הדמות שהופיעה באותה חוויה, אשר הרגיעה אותו והבטיחה לו שהוא עוד ישוב.

"אני עדיין רופא, ועדיין איש המדע כמו שהייתי קודם לכן", הוא אומר, "עדיין יש לי אותו ידע, אך יש לי גם את הניסיון שלי. ברמה עמוקה אני מאוד שונה מהאדם שהייתי לפני כן. אני כבר יודע שהחיים והעולם הם מקום הרבה יותר מורכב ממה שנדמה לנו תחילה, ותפקידנו להיות אנשים טובים הרבה יותר".