- כתוב ברדייא: מי שקורא את מזמור למנצח בנגינות בצורת מנורה לא יקרה שום דבר רע ביום. - כתוב בחינוך מצוה ת'ל: מי שאומר ברכת המזון וכונה מזונותיו מצוין בכבוד כל ימיו. - כתוב במדבר קדמות של החיד'ה מערכת א אות נ'א ומדרש תלפיות ענף האפוד: שאשר בן יעקוב מוציא מגיהנום למי שלמד משנה אחת בימיו. - כתוב בברכות ח: מי קורא שנים מקרא ואחד תרגום עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו. אבל איך זה יכול להיות, ראינו הרבה פעמים שאנשים ששמרו על הדברים האלה כמו עוד הרבה שלא יזכרתי, ולא קיימו ההבטחות האלה; אז למה הם כתובות כאילו הם ודאי ולא רק כמו סגולה?

צריך להכיר את צורת הניסוח בדברי חזל. הכוונה על פי רוב שיש באותו מעשה טוב משהו שקשור לתוצאה הטובה הנובעת מכך.

למשל מי שמקפיד על ברכת המזון בכוונה הדבר מורה על מודעות לכך שהשם הוא מקור השפע ושהאדם צריך להשתמש בשפע הזה למטרות אלוקיות ואם כן יש לו זכות לקבלת עוד שפע. וכעין זה אדם המנצל את עיתותיו ללימוד התורה לפי הנושאים המתחדשים בעיתות השנה הרי שהוא מעיד בכך על יכולת לנצל את הזמן כראוי ולכן זכות התורה תעמוד לו שיזכה להאריך ימים ולהשלים את מעגל השנה התורני.

בסיכום יש לראות באמירות הללו ביטויים שיש בהם הדרכה נכונה לאדם על מה ישים דגש בחייו ומה התוצאות הטובות הנובעות מכך אולם אין לפרש אותם כהבטחות מוחלטות.