שלום דן, טעות רווחת טוענת כי את השפה העברית "המציאו" חילונים. לאורך כל תקופת הגלות הייתה לשון הקודש בשימוש כשפת הלימוד והתפילה, ספרי ההלכה והשו"ת ואף שפת הדיבור הרגיל. כך למשל הרמח"ל כתב את ספריו בעברית מליצית משובחת, ולהבדיל עיתוניים חרדיים כמו החבצלת והלבנון שיצאו לאור בירושלים במאה ה-19 היו כתובים אף הם בעברית. אומנם כבר בתקופת חז"ל דחקה הארמית את מקומה של העברית כשפת יום יום. הימצאותם של היהודים בסביבה לשונית זרה הביאה ליצירת לשונות שיש בהם ערבוב של מילים בעברית עם שפות מקומיות: במזרח אירופה דיברו יידיש (שחמישית מהמילים בה הן עברית וכן צורת הכתיבה היא באותיות עבריות), בקהילות ספרד לדינו, בארצות ערב דיברו ערבית-יהודית. שפות אלה היו נוחות יותר לשימוש משום שהם התעדכנו בחידושי הזמן ואף התאימו לנשים ופשוטי עם שלא הכירו את לשון הקודש מתוך לימוד התורה. בנוסף יש אומרים כי בכוונה הקפידו לשמור על קדושת העברית ולא לעשות בה שימושי חולין (היו אף כאלה שהקפידו לדבר בלשון הקודש רק בימי שבת!) אבל לצד אלה המשיכה גם לשון הקודש להיות מדוברת - ובפרט בתור שפה מחברת בין יהודים מארצות שונות וכאמור בדוגמאות הרבות המובאות לעיל. העברית המודרנית מורכבת בחלקה הגדול ממילות לשון הקודש בשילוב חידושי לשון ותחביר עדכניים (אומנם יש לזכור כי גם בעברית מתקופת המשנה מוכרות לנו עשרות מילים שמקורן יוונית). מבחינה מעשית קשה לנהל שיחה תוך הצמדות לעברית המקראית או המשנאית בלבד, ואין סיבה מיוחדת להתאמץ ולעשות כן .
|