האם משמעות מידת הענוה היא ללכת שפוף כל היום? מדוע שלא אבטא את עצמי בכל העוצמה האפשרית?

לשאלתך, אדגיש את מעלתה של מידה זו, דבר שיסייע להבנת הגישה המעשית בתחום זה. חכמינו קבעו: "מה שעשתה החכמה עטרה לראשה – עשתה הענוה עקב לסולייתה". הענוה, המקלפת מהאדם שכבות בלתי רצויות, מסייעת לו לגשת בגישה ישירה ותועלתית להשגת החכמה. חכמינו ז"ל מנו מידות נפש טובות שעליהן להיות נחלתו של אדם החפץ לקנות את התורה בקנין שלם. מידת הענוה היא הראש לכל אותן מידות, והיא מהווה את הבסיס לעלייתו של לומד התורה ומבקש החכמה. חכמים אמרו שדברי תורה נמשלו למים. כשם שהמים יורדים ממקומם הגבוה למקום נמוך, כך גם דברי התורה אינם נקלטים, אלא במי שאינו מתנשא ומידת הענווה היא מנת חלקו. מתן תורה על הר סיני בא גם הוא להעמידנו על סגולת הענווה המהווה תנאי הכרחי לקבלת התורה. בשעת מתן תורה היו הרים נוספים שביקשו שתינתן התורה על גביהם, אולם בשל הגאווה שנמצאה בהם, הם נפסלו. רק הר סיני שהמעיט את ערך עצמו, זכה שירדה עליו השכינה, ושם ניתנה התורה לישראל. גם המדבר הדומם מהווה דוגמת מופת לאדם ומלמדו שהעושר, הנהנתנות ורדיפת הכבוד אינם דרכו של עם התורה. התנא בתחילת מסכת אבות רומז לכך, באומרו: "משה קיבל תורה מסיני" (אבות, א, א). מתן תורה היה דוקא על הר סיני ולא על הרים אחרים, וזאת בשל ענוותנותו. הענוה היא זו שבזכותה זכה משה רבנו לקבל את התורה מידי הקב"ה. סגולת הענווה שהתעטר בה משה רבנו, היא שעשתה אותו לשליח ההשגחה להנחיל את התורה לישראל. קיים קשר ישיר בין מידת הענוה להשגת החכמה. הענוה מביאה בעקבותיה חכמה רבה. באמצעות הענווה ניתן להגיע לתוצאות ברוכות יותר מאשר באמצעות חכמה שאין עמה ענווה. ומכאן לשאלתך, משמעותה של הענווה אינה הליכה שפופה, וכל שכן אינה קשורה לדכדוך או לעצבות. ענווה אמיתית מצויה בלבו של אדם העומד מול אוצרות החכמה, חש בערכיותם, חווה את סגולתם ומייחל בכל לבו לדלות מלוא חופניים מים זכים ממעיינות החכמה.