בסוף פרשת הבריאה, כאשר הקדוש ברוך הוא סיים לברוא את העולם, כתוב:

"וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד".

זאת אומרת, שיש לנו עדות של התורה, שהעולם הוא "טוב מאד".

מי שטוען שהעולם הוא לא מקום טוב, הרי הוא חולק על דברי התורה הקדושה.

אם כך נשאלת השאלה:

מדוע אנשים רבים כל כך אינם מצליחים להסתדר ולהיות מאושרים? אם העולם כל כך טוב, מדוע בני אדם מסתובבים בו בלי האושר המיוחל?

שאלה זו קשה שבעתיים בעידן המודרני, אם לפני כמה מאות שנים נאלצו אנשים לחיות ללא מזגן ומכונית, מייבש ומכונת כביסה, הרי שכיום אנו מוקפים בכל כך הרבה המצאות נפלאות שהיו אמורות להפוך את החיים לגן עדן עלי אדמות.

אם היינו מתארים לאדם שחי לפני המהפכה הטכנולוגית את החיים הרגילים של אדם ממוצע בשנות האלפיים, הוא מן הסתם היה משוכנע שהבריות בעולם שכזה יסתובבו מחויכים ומדושני עונג.               

מדוע זה לא ממש קורה?

בספר חובות הלבבות,

(נכתב לפני קרוב לאלף שנה על ידי רבנו בחיי בן יוסף אבן פקודה, ונחשב לאחד מספרי המוסר היסודיים ביותר)                      

מובא הסבר ותשובה לשאלה, מדוע אנשים אינם מרוצים מהחיים, על פי משל.

(שער חשבון הנפש, חשבון עשרים ושתים)

המשל הוא,

לקבוצות אנשים שנוסעים בנסיעה ארוכה וקשה, עם בהמות רבות טעונות במשאות. הדרך היא ארוכה מאד, וכל ערב וערב הם עוצרים לחניית ביניים, ועליהם לפרוק את המשאות מעל הבהמות, ולטעון מחדש עם בוקר.

הפעולה של פריקת המטענים והטענתם מחדש,היא פעולה שקל מאד לעשות אותה כאשר כמה בני אדם ביחד מבצעים אותה, אבל היא קשה מאד לביצוע על ידי אדם בודד.

ולכן, במידה ובני החבורה יעזרו זה לזה לפרוק ולטעון, הפעולה כולה תסתיים במהירות. ואולם, אם כל אחד יטפל רק במטען שלו, הפעולה תתמשך על שעות רבות כל יום, והנסיעה הארוכה תהפוך לסיוט מתמשך.

הנמשל לדרך הארוכה, הם חיי האדם בעולם הזה.

החיים מלאים במטלות שונות ומשונות. אותם מטלות, הם מטלות כבדות מאד לאדם בודד, אבל הם קלות בהרבה כאשר בני אדם עוזרים זה לזה.

ולכן, אם בני האדם היו עוזרים אחד לשני, הם היו צולחים את החיים בקלות רבה. אבל כאשר החברה מתנהלת ללא עזרה הדדית, וכל אחד נאלץ להתמודד לבדו עם קשיי החיים, הופכים חיים אלו לקשים מאד.

למעשה, מי שחושב על הדברים בצורה מתמטית עלול להיתקל בקושי מסוים בהבנת דברי חובת הלבבות.

אם פריקה של מטען אחד לאדם בודד אמורה להימשך על שעה שלימה,

הרי ששישה אנשים יעשו זאת בעשר דקות.אם נצרף לזה את העובדה שבתמורה לפריקת המטען גם בעל המטען יצטרך לעזור לחמשת האנשים הנותרים לפרוק את מטענם, הרי שהוא יעבוד על פריקת ששת המטענים במשך שעה בדיוק.

נמצא שהוא לא הרוויח כלום מכל העזרה ההדדית.

התשובה לשאלה זו היא כך -

כאשר שישה אנשים פורקים מטען אחד, הזמן והכוח שהפעולה דורשת מכל אחד מהם איננה אחד חלקי שש מכמות הזמן והאנרגיה הדרושה לאדם הפורק לבדו, אלא הרבה פחות מזה.

לדוגמא - אם לאדם בודד פעולת הפריקה לוקחת שעה, הרי שלשישה אנשים הפורקים יחדיו הפעולה תיקח חמש דקות וכך גם ביחס לעוצמת הקושי הפיזי של הפעולה.

תובנה זו נכונה גם ביחס למטלות החיים.

כאשר קבוצת אנשים לוקחת מטלה מסוימת,היא תעשה את זה ביעילות ובקלות, בלי שום השוואה לאדם הבודד, גם באופן יחסי למספר הנפשות.

נקודה נוספת, קשורה ליעילות הגבוהה של קבוצת אנשים העובדים בשיתוף פעולה.

לכל אדם יש כישורים אחרים,

לאחד יש חוכמת חיים, אבל אין לו מרץ ומעוף.

לשני יש מרץ ומעוף, אבל אין לו חוכמת חיים.

לשלישי אין לא זה ולא זה, אבל יש לו כסף.

לאדם הרביעי אין כסף, אבל יש לו כוח פיזי רב, ויכולת התמדה.

כאשר ארבע אנשים אלו עובדים בשיתוף פעולה, הם יכולים להשתמש בכל סוגי הכישורים. לקבוצת בני אדם אלו יש חכמת חיים, מרץ, כסף, וכוחות נפש. ולכן, כאשר בני אדם פועלים יחדיו בשיתוף פעולה אמיתי, הם יכולים להתמודד עם כל בעיה בקלות רבה.

זו הסיבה לכך שהדבר המועיל ביותר להתמודדות עם קשיי החיים היא העזרה ההדדית של בני האדם זה לזה.