|
''משנכנס אדר מרבים בשמחה''
''משנכנס אדר מרבים בשמחה''
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
כשמגיע חודש אדר קמה וניצבת לפני כל יהודי הוראה אלוקית הקובעת: "משנכנס אדר מרבים בשמחה" (מסכת תענית דף כ"ט, א`).
מהי מהותה של אותה שמחה? ומהן הדרכים הנכונות כדי לזכות ולהגיע אליה?
|
מקובל לחשוב שהשמחה היא תוצאה של השגה רוחנית או גשמית, והיא מסמלת את המצב הנתון. אך התבוננות בדברי חז"ל מגלה שלשמחה יש חשיבות עצמית לעבודת האדם. האדם השמח מקיים בכך מצוה ומתעלה על ידה.
שמחה שאינה של מצוה היא ביטוי של השגה. על כך אמר שלמה: "לשמחה מה זו עושה" (קוהלת ב', ב'). שהרי אם ההשגה היא חיובית, הרי שהשמחה אינה מוסיפה דבר, ואם היא שלילית, הרי השמחה לא תשנה את העובדה המצערת שהושג דבר שלילי. לעומת זאת, שמחה של מצוה היא חשובה בפני עצמה ללא קשר לדרגת המצוה שנעשתה. השמחה עצמה מצוה היא.
נתבונן לרגע בתופעה ייחודית מאד הקיימת דוקא בדורנו. מחד - ריבוי תענוגות מצוי היום בשפע, שלא היה כמותו מעולם, ומאידך - הדבר שאותו חסרות הבריות היא השמחה. אנשים לא שמחים!
הנאות העולם הזה אינן מביאות שמחה על האדם. להיפך - אדם השוקע בחטא, נהיה יותר ויותר עצוב.
שורשם של הדברים מתגלה בחדירה לנבכי נפש האדם. ההתבוננות מלמדת כי מעמד מכובד, נכסים מרובים והישגים כלכליים, אינם בהכרח ערובה לשמחה ואושר. אדרבה, לא פעם הם עצמם מובילים לעצבנות ועצב.
דוגמה קלאסית לכך היא דמותו של המן האגגי המתואר במגילת אסתר במלוא הדרו. משופע בעושר ובנכסים, עד שעשרת אלפים ככר כסף, הם עניין פעוט עבורו. גם למעמד רם הגיע והכל רוחשים לו כבוד. משפחתו אף היא עניפה, והוא מתגאה בה. למרות הכל הוא מודיע בגילוי לב, לנוכח העובדה שמרדכי אינו משתחווה לו: "וכל זה אינו שווה לי..." (אסתר ה', י"ג). יחיד מול רבים, יחיד שלא השתחווה לו, טרף את כל מהלך הצלחתו... דוגמה "המנית" זו, הינה אות ברורה לכך שאת השמחה יש לחפש במחוזות פנימיים.
הדרך לשמחת אמת היא להתגבר על היצר. כאשר אדם זוכה להיגמל מרדיפתו אחר הישגים חומריים, הוא נטהר מחיידקי האנוכיות, יוצרי העצב, ונעשה שמח באמת, כאותם אלו שנאמר עליהם: "איזהו עשיר? השמח בחלקו".
בתוכחה נאמר: "תחת אשר לא עבדת את ד' אלוקיך בשמחה". מדוע אתה עובד את הקב"ה ואינך בשמחה? משום שאתה עובד את הקב"ה כמוכרח. קיום המצוות הוא טרחה עבורך... ולכן, אתה מאבד את השמחה.
כל שמחה אחרת היא שטחית, ולפיכך היא גם עראית וחולפת. רק שמחת הנדיבות הנובעת ממעמקי הנפש, ראויה להיקרא שמחה באמת, ובאמצעותה, כל יישות האדם אומרת שמחה. כאשר תעבוד את ד' באהבה ולא מתוך הרגשת מסכנות, השמחה בוא תבוא.
זאת ועוד. במלחמת היצר רווחת המחשבה שהאדם המנצח שמח. האמת היא להיפך. האדם השמח – הוא המנצח! השמחה היא המביאה את הנצחון!
|
|
|
|