היהדות מתייחסת אל השמחה לא רק כאל סממן חיובי האמור להנעים את חיינו, אלא כמרכיב חשוב במסכת השלימות הרוחנית. שמירת התורה וקיום המצוות אינם נחשבים למושלמים, אלא אם כן נעשו מתוך שמחת לב. על כך נאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" (דברים כ"ח, מ"ז).

את הסוד כיצד ניתן לעבוד את ה' בשמחה מלמדנו דוד המלך: "עבדו את ה' בשמחה" (תהלים ק', ב'). כיצד? "דעו כי ה' הוא אלוקים, הוא עשנו ולו אנחנו". הכרת האמונה בה' כמלך העולם, שכולנו נתונים להשגחתו, היא המרשם לשמחה.

סיבת העצב נובעת מתחושת האדם שהינו עזוב לנפשו, באין לו משענת יציבה שיוכל להישען עליה. הסבור שכל המתרחש בעולמנו אינו אלא שרשרת בלתי פוסקת של מקרים בלתי מכוונים, אין אומלל ממנו. לעומתו, היודע ומאמין שכל הנעשה תחת השמש נעשה בהשגחה פרטית מדוייקת, בוטח בה' שלא ייטוש אותו, ולעולם אינו מתייאש ואינו מניח לעצבות לשלוט עליו.

ואכן התבוננות בנס פורים ובגורמיו הינה פרק לימוד והעמקה בנושא האמונה.

ההתרחשות המתוארת במגילת אסתר, היתה מצב של הסתר פנים מצד הקב"ה, ולפיכך יכלה להיוולד המזימה השטנית של "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים". המן היה סבור שהקב"ה מסתיר את פניו מעמו, ולפיכך התיר לעצמו להתנכל להם.

הסתר הפנים מצד הקב"ה כלפי ישראל בא גם הוא בהשגחה פרטית, ומכוון במידה כנגד מידה לעומת התנהגותם של ישראל. כאשר עם ישראל התנהג כאילו עין של מעלה אינה רואה, גמל להם הקב"ה באותה מידה, בנותנו לענייניהם להתנהל כאילו אינם מושגחים.

בעקבות הגזירה חלה התעוררות גדולה בעם והם ייחלו אל ה' בכל לב. נס פורים חידש והעמיק בהם את הכרת האמונה. ממנו למדו ישראל לדעת כי לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ואף הם מצידם שבו וחיזקו את קשריהם האמיצים עם התורה והמצוות.

המאורעות המתוארים במגילה, היו באופן של "ונהפוך הוא". מהפך קיצוני זה העמיק את הכרת האמונה ונסך את תחושת הביטחון, שהיא כאמור אם השמחה.

לקח מאורעות הימים ההם, ניצב במרכז עבודתנו הרוחנית בחודש אדר, והוא המפתח לריבוי השמחה שבחודש זה.

ברוח זו אנו מסוגלים לשיר: "שושנת יעקב צהלה ושמחה". שמחה זו אינה נחלת העבר, היא צריכה לשרות גם עתה בינינו, שהרי היא: "תקוותם בכל דור ודור". "להודיע שכל קוויך לא יבושו, ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך". יהודי המאמין והבוטח בה', לעולם אינו מאבד את תקוותו, שמחתו תמידית וצהלתו נחלתו כל ימיו.