מהומה גדולה שוררת ביער הגדול. שרשרת המזון עומדת בפני סכנת הכחדה. השמים נעצרו זה חודשים ארוכים, האדמה הסדוקה והצמחייה היבשה מראים סימני מצוקה קשים. מאגרי המים, הנחלים והאגמים החלו חושפים את קרקעיתם הבוצית. סוסי היאור לא מצאו היכן עוד יוכלו להסתיר את גופם, תנינים התחככו זה בזה במצוקת מקום והאווירה היתה עכורה. "חייבים לעשות משהו", הכריזו כמה בעלי יוזמה. "גזירת שמים היא זו. קללה רובצת על היער, חייבים להסירה". הוחלט לכנס את כל יושבי היער לעצרת. כולם יפשפשו במעשיהם, ימצאו את האשם, ותסור מעליהם קללת הרעב.

הרצים יצאו דחופים, שדרים בהולים נשלחו לכל נציגויות האוכלוסיה השונות. הודעה בדבר קיום העצרת נשלחה לכול: ליונקים ולטורפים, לזוחלים ולמעופפים, לחיות המים והביצה, ואף לרמשים למיניהם, בני משפחות החרקים.

בעלי החיים למיניהם התכנסו משפחות משפחות לפשפש במעשיהם ולחפש את סיבת הגזירה. ביום העצרת, ידעו הכול, יצטרך כל אחד ואחד לעלות על הבימה, לתת דין וחשבון.

היום המיועד הגיע. המוני בעלי חיים החלו ממלאים את קרחת היער המרכזית, הסמוכה לאגם המתייבש, ששימש תמרור מצוקה מוחשי. הם עמדו בשורות צפופות, דחוקים זה לזה בחוסר מקום, עיניהם מופנות לגבעה מאולתרת אשר משם יצא דבר המשפט.

ראשון עלה לבימה מנהיגם הנערץ - האריה. הבעת פניו משדרת מצוקה ואחריות. הוא המלך ועל כתפיו מוטלת אחריות ציבורית. רעד קל נשמע בקולו. בתחילה נשא נאום התעוררות קצר ומתחסד, תוך כדי גלגול עיניים צדקניות כלפי מעלה. כתום נאומו, היטה את ראשו כלפי מטה ואמר: "ברצוני להתוודות בפני חבר השופטים ולגלות בפניהם את אשר אירע לפני חודשים אחדים. הסתובבתי ביער להנאתי והרעב הציק לי. מזון קונבנציונלי לא מצאתי, ותרתי אחר מזון חילופי. והנה, הבחנתי בחוקר צמחים שבא לחקור את היער. מיד ארבתי לו מאחורי השיחים ואכלתיו. אולי אני אשם בכול?" מירר הארי בבכי.

חבר השופטים הסתודד מספר דקות. לאחר מכן קם זקן השופטים והכריז: "בית המשפט מוצא את האריה נקי מכל רבב, לא נמצא במעשיו כל דופי. זכותו של המלך לאכול כל סוג של מזון".

שני עלה הזאב. חשף את מלתעותיו והחל ממרר בבכי: "בודאי אני הוא האשם. לפני חודשים מספר הבחנתי סמוך ליער באשה הגוררת תינוק בעגלה. לא יכולתי לשלוט על יצר הרעב שבי. תלשתי אותו מעגלתו וטרפתי אותו חי..."

חבר השופטים מתכנס להתייעצות, ושוב מכריז בית הדין כי הזאב חף מפשע. זאב הוא זאב. זה טבעו לטרוף! אסור היה לאשה להסתובב סמוך ליער.

בפסיעות כושלות עלו אל הבימה גם הצבוע, הדב והשועל, ובפיהם וידויים מרטיטים. חבר השופטים מצא את כולם זכאים, זה טבעם - לטרף נולדו.

"הבא בתור", הכריז אב בית הדין. כבשה כחושה עלתה אל הבימה כשעיניה דומעות: "מוכרחה אני לספר את האמת שבליבי. רעבה מאד הייתי, וגבעולים של עשב ירוק לא מצאתי. באותה עת הוציאו בכפר הסמוך את החיטה מהאסמים. השתחלתי פנימה, נטלתי מהתבואה והלכתי לדרכי..."

דקות ספורות חלפו, ומהכבשה לא נותר אלא גל של עצמות.

זה טבעו של העולם הצבוע...