גמילות חסדים היא מארג הכולל את כל מערכת היחסים שבין אדם לחברו. בתוך מסכת זו של עזרה והושטת יד לזולת, אנו מצווים גם לבקר את החולה. יש לייחס למצווה זו של ביקור חולים את מלוא המשמעות של המילה "ביקור". משמעות אחת: לבקר אל החולה, ונוסף לכך, לבקר מלשון ביקורת – לבדוק האם החולה זקוק למשהו, אולי חסרה לו תרופה, אולי חסר לו אמון ברופא, אולי הוא רוצה דעה רפואית נוספת. כלומר, לבדוק את מצבו ולעשות ככל שניתן כדי להיטיב לו.

מטרותיה העיקריות של מצוות ביקור חולים: לבדוק מה דרוש ונחוץ להחלמת החולה וכן שהחולה ידע שאינו בודד. הידיעה שיש לו ידידים תפיח בו רוח ללחום במחלה. ידידיו המבקרים אותו, יתפללו עליו שיבריא. כדי שהתפילה אכן תנבע מעומק הלב, חשוב לבקר את החולה באופן אישי ולעמוד ליד מיטת חוליו, כי ראיית החולה מעוררת לתפילה ממעמקי לבו.

יש אנשים ששומעים שידיד נפל למשכב, והם יוצאים ידי חובה בהרמת טלפון ומסתפקים במסירת איחולי החלמה. הם סבורים שבכך הם יוצאים ידי חובת מצוות ביקור חולים במלואה. אלא שאין זה קיום המצווה בשלמותה. הבסיס למצוות ביקור חולים הוא הדאגה לשיפור תנאיו של החולה. זאת, בתוספת העובדה שתחושת החולה שמתעניינים בו, שדואגים וחרדים לשלומו – ערכה רב לעתים יותר מכל תרופה. הצד הרוחני מתחזק, והגוף אוזר כוח למאבק על ההחלמה.

מצוות ביקור חולים מתייחדת משאר המצוות בכך שמקיימים אותה גם בגוף, גם בנפש וגם בממון. בגוף – חובה להאכיל את החולה, לרחוץ אותו, לדאוג לניקיון החדר שבו הוא שוכב ולעשות את יתר הפעולות הנחוצות כדי להיטיב את מצבו ואת הרגשתו. בנפש – להתפלל למענו מעומק הלב. בממון – לסייע לחולה ברכישת תרופות ובמימון הוצאות האשפוז והרופאים. גם כאשר החולה נמצא בבית החולים, עדיין נותרו משימות שביכולתו לעשותן.

את מצוות ביקור חולים לומדים מריבונו של עולם, שבא לבקר לאחר שאברהם אבינו מל את עצמו בגיל תשעים ותשע. מיד לאחר מכן, האלוקים בא לבקרו: "וירא אליו ה' באלוני ממרא, והוא (אברהם) יושב פתח האהל כחום היום" (בראשית י"ח, א'). היה זה ביום השלישי למילה, שהוא היום הקשה. בכך הראה לנו הקב"ה את אופן קיום המצווה- כיצד יש לנהוג עם החולה וכיצד יש לבקרו ולעמוד לצידו.

חז"ל אומרים שיעקב אבינו ביקש מריבונו של עולם שיודיע לו מראש מתי יגיע זמנו להיפרד מן העולם. עד אז לא ידעו חולי מהו. החולי של אברהם נבע מהברית מילה, ולא מזקנה, ואילו החולי שלפני מיתה לא היה קיים עד לימי יעקב. כל אדם היה חי את מכסת שנותיו ומת באופן פתאומי בעת שהגיע זמנו להיפטר מן העולם. יעקב ביקש אותות אזהרה שיבהירו לו שהגיע זמנו לעזוב את העולם. ואמנם, ה' הביא עליו את החולי. כששמע יוסף שאביו חולה, בא לבקרו והביא איתו את שני הנכדים, את מנשה ואת אפרים. מיד בהגיעם: "ויתחזק ישראל וישב על המטה" (בראשית מ"ח, ב'). כשאך בא אליו בנו לבקרו, התחזק וברך את שני נכדיו. לאחר מכן כינס את יתר השבטים סביב מיטת חוליו ובירך אותם. הנה כי כן, הביקור עודד אותו ונסך בו רוח חיים.

במסכת נדרים מסופר שאחד מתלמידיו של רבי עקיבא חלה, ואיש לא בא לבקרו. כשנודע לרבי עקיבא, בא לבקר את החולה. רבי עקיבא האכיל את התלמיד, השקה אתו, ניקה את חדרו ושטף את מקומו של התלמיד. במשך כל אותו זמן נעתקו המילים מפי התלמיד מרוב התרגשות. לפני שיצא, פצה התלמיד את פיו וקרא: "רבי, החייתני". הכריז רבי עקיבא: "כל מי שאינו מבקר את החולה, כאילו שופך דמים". רבי עקיבא הבין את הביטוי "החייתני" כפשוטו – הביקור אצל החולה העניק לו חיות מחודשת.

מצוות ביקור חולים אין לה שיעור. אין גבול למחויבות שלנו בתחום זה. חכמים קבעו שיש לקיים את מצות ביקור חולים אפילו מאה פעמים ביום, כמובן, כאשר הדבר נצרך. מעניינת היא הערתו המאלפת של רבי שלמה זלמן אויערבך, שאין להכביד על החולה בביקור ממושך, בשיחות ארוכות ובהטרדת יתר. הוא למד זאת מהעובדה שחז"ל דיברו על "מאה פעמים ביום" – אם אפשר לדבר על מספר כה רב של ביקורים ביום אחד, סימן שיש לקצר בכל ביקור, ולא להיות לטורח על החולה...