הציוויים שבעשרת הדיברות מחולקים לשני טורים. בטור הימני נמצאות מצוות שבין אדם למקום: א) אנוכי ה' אלוקיך. ב) לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. ג) לא תישא את שם ה' אלוקיך לשווא. ד) זכור את יום השבת לקדשו. ה) כבד את אביך ואת אמך.

הטור השמאלי כולל את המצוות שבין אדם לחברו: ו) לא תרצח. ז) לא תנאף. ח) לא תגנוב. ט) לא תענה ברעך עד שקר. י) לא תחמוד.

מדוע מצוות "כבד את אביך ואת אמך" מופיעה בטור הימני שבעשרת הדיברות, בין המצוות שבין אדם למקום?

ישנם שלושה שותפים ביצירת האדם: אביו ואמו יוצרים את הגוף, את החומר, ובורא העולם, השותף השלישי, יוצר באדם את הרוח, את הנפש, המעניק לגוף את חיותו. הוא מאפשר לאדם לשמוע, לראות ולדבר. הוא נוטע בחומר תכונות המעניקות לו את הרוחניות שבו, תכונות שבשלהן הוא נקרא "מדבר". תכונות אלה מבדילות בינו לבין שאר הדרגות בבריאה: חי, צומם ודומם. מצוות כיבוד הורים מעצם מהותה מחייבת לכבד גם את השותף השלישי שביצירת האדם, ולכן היא קשורה למצוות שבין אדם למקום, ומקומה הוא בצד ימין של הלוחות.

*

מצות כיבוד אב ואם נמנית עם המצות השכליות. טעמה גלוי ומובן וגם שכרה מפורש בתורה (דברים כ"ב, ז'): "למען ייטב לך והארכת ימים". טעמה ההגיוני ושכרה צריכים היו לגרום לכך שמצוות כיבוד הורים תהפוך למצווה "קלה" לקיום.

אף על פי כן לא שפר גורלה של מצווה זו וקשה לקיימה כהלכתה, עד שהיה רבי יוחנן אומר: "אשרי מי שלא חמאן" - אשרי מי שלא ראה את אביו ואמו. שאי אפשר לקיים כבודם ככל הצורך, והוא נענש עליהם. חובת הזהירות בכבוד אב ואם דורשת מן האדם להתבטל בפני הוריו ביטול גמור, ומכאן הקושי שבקיומה.

*

מצוות זו מופיעה בתורה בשני ציוויים (שמות כ', י"א): "כבד את אביך ואת אמך", כפי שמפורש בעשרת הדיברות, וכן מצוות "איש אמו ואביו תיראו", הכתובה בספר ויקרא (י"ט, ג'). הציווי לכבד את ההורים והציווי להתיירא מפניהם, נחשבים כשני ציוויים נפרדים. כיבוד הורים פירושו לכבד את ההורה בפועל, להאכיל אותו כשהוא זקוק לכך, להשקות אותו, להלביש אותו, להנעיל אותו, לטייל איתו, להיכנס ולצאת עמו וכדומה. הדברים אמורים במיוחד בהורים קשישים הזקוקים לעזרה זו. לעומת זאת, הציווי על מורא אב ואם מורה על הצורך לנהוג בדרך ארץ כלפי האב והאם, לא לסתור את דבריהם וכדומה.

"מורא אב ואם" פירושו: לא להגיד להם "לא נכון", לא לשבת במקומם, לא להמרות את פיהם וכיוצא בזה.

בפסוק המצווה על כיבוד ההורים מופיע האב לפני האם, ואילו בפסוק המצווה על מוראם, מוזכרת האם לפני האב. חכמינו מסבירים את פשר השינוי: אדם קרוב יותר לאמו מבחינה רגשית. כדי שיחוש הבן חובת כיבוד לאביו במידה שווה לחובתו לכבד את אמו, אומרים לו: "כבד את אביך" תחילה, שכן את אמו הוא ממילא מכבד. לעומת זאת, על פי דרך הטבע היראה מן האב גדולה יותר מהיראה מהאם. לכן, אמרה התורה: "איש אמו ואביו תיראו" – נהג בדרך ארץ כלפי אמך לא פחות מאשר כלפי אביך. שני ציוויים אלה משלימים זה את זה ובזכות שניהם זוכים ההורים ליחס נאות מבניהם ובנותיהם.

*

לכאורה, אין לך מצווה קלה ופשוטה כמו מצות כיבוד אב ואם. מקובלת היא על כל בני אנוש. הכול מבינים את חובתה הגדולה. הטבע האנושי אשר לו שותפים כולם, התגייס גם הוא לקיומה של מצווה זו.

מקובל לראות בכיבוד הורים מצווה שכלית והגיונית, אשר יסודה בהכרת הטובה שמכיר הבן להוריו. הורים אשר גידלו אותו מיום שנולד ועד ליום שבו הכניסו אותו לחופה.

אך מי שמקשר את מצוות כיבוד הורים עם מושגי הכרת טובה, עלול להבין כי יש מצבים שבהם הוא פטור ממצווה זו. הוא יכול להחליט כי כאשר הוריו לא עשו עמו טובה, והוא אשר דאג לעצמו מיום עומדו על דעתו, אין לו כל מחויבות כלפיהם.

למעשה, חובתו של האדם לכבד את הוריו נובעת לא רק מההיגיון ומהנטייה הנפשית, אלא בעיקר בשל העובדה שכך ציווה הקב"ה: "כבד את אביך ואת אמך, כאשר צוך ה' אלקיך" (דברים, ה', ט"ז). ציווי זה של התורה משנה את אופי המצווה.

התורה מדגישה, כי על מצווה זו נצטוו ישראל כאשר היו במדבר. שם הם לא קבלו את לחמם ואת מימיהם מהוריהם, שכן כלכלתם היתה מצויה להם מהמן ומהבאר. ילדיהם לא נזקקו לבגד, שכן בגדיהם גדלו יחד עמם. המצווה ניתנה ככבוד וכהוקרה להורים, שהתורה מחשיבה אותם כיוצרי הילד, לצידו של הבורא.

תכליתה של מצווה זו היא החשבת המסורת שההורים מעבירים לנו, צאצאיהם, כפי שכתוב בשירת האזינו: "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך" (דברים, ל"ב, ז'). האב והאם, מעבירי מורשת האמונה לדור הבא, מהווים חוליה חשובה בשלשלת האמונה מהר סיני. כדי שתועבר המסורת כדבעי, יש צורך להחשיב אותם, לכבד אותם ולראות בהם סמכות-על.

גם כיום, שלושת אלפים שנה ויותר לאחר מעמד הר סיני, אנו חיים מכוח האמונה והחוקים ששמענו באותו מעמד. זמן רב מאד חלף מאז, אך הודו של המעמד נותר וטעמו לא חלף. כל זאת בזכות ההורים המעבירים את הקבלה ואת המורשת מדור אחד למשנהו.

כדי שנוכל להשתמש במסורת זו וליישמה הלכה למעשה, עלינו לראות במעבירי המסורת סמכות עליונה, אשר את רעיונותיה יש לקבל ללא הרהור.

כיבוד ההורים הוא ההופך אותם לסמכות עליונה.