אחת המצוות המתקבלות על לבו של כל אדם, היא מצוות השבת אבידה. למרות שלא תמיד מצווה זו קלה לביצוע, מזדהה כל אחד עם ציווי זה, שיש בו מניעת הפסד כלכלי לזולת וגם מניעת עגמת נפש. עם זאת, התורה לא הסתפקה ביושר האנושי, אלא חייבה להחזיר אבידה מכח מחויבותנו כלפי הבורא שקבע את גדרי ההשבה בתורתו. בכך הפכה מצווה זו לחלק מתורת ה', וחיוב קיומה נובע מצו הבורא.

מקור מצווה זו הוא בפסוקים (דברים כ"ב, א'-ג'): "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו, ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו. וכן תעשה לחמורו, וכן תעשה לשמלתו, וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, לא תוכל להתעלם".

התורה פונה אל רגש האחווה. חמש פעמים מוזכרת במצווה זו המילה "אחיך", כדי לרמוז ולהורות: פתח בקרבך את התחושה שכולם הם "אחיך", כי אז לא תוכל להתעלם מאבידת האח.

חובת השבת אבידה הינה רחבה יותר ממה שמשתמע ממנה במבט ראשון. בפסוק הראשון נאמר: "השב תשיבם" (שם, א'), כפל מילים זה מצביע על הדרישה הבאה:

"החזירה וברחה, החזירה וברחה - אפילו ארבע או חמש פעמים, חייב הוא להחזירה, שנאמר: 'השב תשיבם'" (מדרש ספרי מ"ו).

אין להסתפק אפוא בהשבה חד פעמית., אם נמלטת אותה פרה פעם נוספת מרפת בעליה, ואנו מצאנו אותה, מוטלת עלינו חובת השבה כבפעם הראשונה. אף כי החובה מתנגשת בטענה, הלוחשת בלב: "שישמור עליה טוב יותר!" מצווה זו מלמדת שעל כל אדם מוטלת אחריות מסוימת לרכושו של הזולת ולשלמותו.

גם כפל הציווי: "השב תשיבם" ו"השבתו לו" אינו מקרי. הציווי "השב תשיבם" דן בהשבת ממון שאבד לבעליו, ואילו הציווי "והשבתו לו" דן בהשבת נפש, בהצלת נפשו של אדם שנשקפת סכנה לחייו. "והשבתו לו" – החזר את האיש לעצמו, הוא נמצא בסכנת אובדן חייו, ועליך מוטל להשתדל להצילו מן הסכנה.

התלמוד מונה שלושה מקרים שבהם מותר להתעלם מן האבידה ולא מחויבים להשיבה.

א. אם כהן מצא אבידה בבית הקברות, אין לו רשות להיכנס לבית הקברות. הציווי (ויקרא כ"א, ו'): "קדושים יהיו", שנצטוו בו הכהנים, וגם האיסור (ויקרא כ"א, א'): "לנפש לא יטמא", מורים להם שלא להיכנס לבית קברות. בא הכתוב ואומר: "והתעלמת מהם"- עליו להתעלם ממנה. אל לו לכהן להשיב את האבידה, כי אינו מחויב בדבר.

ב. אם מוצא האבידה הוא תלמיד חכם נשוא פנים, ואין זה מכבודו לרוץ ברחובה של עיר אחר חמור שברח, מותר לו להתעלם מן האבידה, כדי שלא יתבזה בעיני הבריות. אולם כדי שלא ינצלו אנשים פירצה זו ויתחמקו ממצוות השבת אבידה, בנימוק ש"אין זה לכבודי", קובעת ההלכה כלל: רק מי שמסיבה זו היה נמנע מלחזֵר אחר אבידת עצמו, רשאי להתעלם מאבידת זולתו.

ג. המקרה השלישי הוא אם זמן ההתעסקות בהחזרת האבידה לבעליה, תגרום הפסד כספי שעולה על ערך האבידה, יהיה פטור מלהתעסק בהשבתה.

המילים "והשבותו לו" מלמדים שאין על המוצא להאכיל את הבהמה שמצא מכיסו שלו. מצד שני, לא יתכן מצב שבו יזין אותה, וביום השבתה לבעליה יגיש גם חשבון הוצאות. התורה מסדירה את הבעיה: הוצאות הבהמה שנמצאה תבואנה מן ההכנסות הבאות מגופה, ולא - תימכר, והכסף יישמר לזכות הבעלים החוקיים.

במדרשי חז"ל מובאות דוגמאות רבות לרמת ביצוע מעשית של מצווה זו, נביא אחת מהן:

"מעשה ברבי פנחס בן יאיר, שהיה דר בעיר אחת בדרום, והלכו אנשים להתפרנס שם. והיו בידם שתי סאין של שעורים, והפקידו אצלו, ושכחו אותן, והלכו להם. והיה רבי פנחס בן יאיר זורע אותן בכל שנה, ועושה אותן גורן וכונסן. אחר שבע שנים הלכו אותם חברים לשם לתבוע אותן, מיד הכיר אותם רבי פנחס בן יאיר. אמר להם: בואו וטלו אוצרותיכם" (מדרש דברים רבה ג', ג').

שתי הסאין הצמיחו אוצר שלם. מצווה מעשית וקונקרטית, הצמיחה בלב רבי פנחס בן יאיר חובה מוסרית לדאוג לשלמות רכוש הזולת, כשהאחריות הוטלה עליו.

לעניין הפירוט של הדוגמאות – שור, שה, חמור, שׂלמה – דנו חז"ל בייחודו של כל אחד מן הפרטים שנזכרו בכתוב, בייחוד לנוכח העובדה שמצווים אנו להשיב את "כל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה".

אחת הדוגמאות שנזכרו בכתוב הוא "שׂלמה", שהוראתה: בגד. דוגמה זו מלמדת אותנו יסוד בסיסי בדיני השבת אבידה. בגד הינו דבר שיש לו סימנים ויש לו תובעים. מכאן לומדים שיש להחזיר דבר שמתקיימים בו תנאים אלה. קיים הבדל יסודי בין אבידה שאין לה סימנים, כגון פירות מפוזרים או מעות מפוזרות, לבין אבידה שיש לה סימניםכמו בגד שניתן לציין מאיזה חומר הוא עשוי, מה צבעו, מה מידתו, מה טמון בכיסי הבגד ועוד.

אבידה שאין לה סימנים הנה ערובה לייאוש הבעלי. במקרה זה האבידה הופכת ל"הפקר", והמוצא רשאי ליטלו לעצמו.