בסיום מעמד הר סיני מסכם משה רבינו את המעמד ואומר (ויקרא כ"ו, מ"ו): "אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה".

'חוקים' הם המצוות "השִׁמעיות", מצוות שאין אנו יודעים את טעמן, ואנו מקיימים אותן משום שאנו נאמנים לבורא העולם שציווה עליהן. 'משפטים' הם המצוות "השכליות", מצוות שאנו יודעים לפחות חלק מטעמיהן, ומבינים את הסיבה לקיומן.

אבל מהן ה'תורות', בלשון רבים?

פסוק זה מלמדנו שהתורה האחת מורכבת משני חלקים: התורה שבכתב והתורה שבעל פה,  ואין להפריד ביניהן. רבי יוחנן אומר: "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר (שמות ל"ד, כ"ז): "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל". תרי"ג (613) המצוות מובאות בתורה שבכתב באופן מקוצר, ולעתים אף במילים ספורות. כדי לפרש את המצוות, להסביר את אופן קיומן, להרחיב את הלכותיהן ולהעמיק במשמעותן - נדרשת התורה שבעל פה.

לדוגמה: בציווי על מצות תפילין כתוב בתורה (דברים ו', ח'): "וקשרתם לאות על ידך, והיו לטוטפות בין עיניך". אולם לא כתוב מה מכילות התפילין בתוכן וכיצד הן נראות. מנין לנו שהן חייבות להיות מרובעות? מנין לנו שצבען חייב להיות שחור? שאלות אלו הינן רלוונטיות גם ביחס ליתר הפרטים הרבים של מצוות תפילין. כל הפרטים הללו נמסרו בתורה שבעל פה. ואמנם, היהודים בכל מקומות מושבם הניחו תמיד אותן התפילין כפי שנצטוו בתורה שבעל פה, והדבר הועבר מדור לדור וזהה בכל הארצות כולן.

בציווי על שחיטת בעלי חיים נאמר בתורה: "וזבחת... כאשר ציויתיך" (דברים י"ב, כ"א). היכן נצטווינו על כך, והרי אין פסוק בתורה שבו כתוב כיצד שוחטים? אין ספק שהכוונה  ב"כאשר צויתיך" היא בתורה שבעל פה! ואמנם כל ישראל מקיימים את מצות השחיטה לאורך כל הדורות על פי הפרטים המובאים בתורה שבעל פה.

מאות שנים בטרם נולדו חכמי המשנה והתלמוד הניחו כל ישראל אותן תפילין, כפי שאנו מניחים כיום, וכן קיימו את כל המצוות על כל פרטיהן ודקדוקיהן המובאים בתורה שבעל פה.

פירוש התורה נמסר למשה בעל פה בהר סיני מפי הגבורה, ומכאן הביטוי "הלכה למשה מסיני" – ביטוי הנאמר על הלכות רבות שאינן כתובות במפורש בתורה. פרטי ההלכות הועברו אחר כך מדור לדור: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" (אבות א', א'). לאחר תקופת אנשי כנסת הגדולה מתחילה תקופת התנאים, שהם חכמי המשנה.

הדור השביעי להלל הזקן היה רבי יהודה הנשיא. הוא היה נשיא הסנהדרין בדורו. בתקופתו הלכו הגזירות ותכפו, והעם החל להתפזר לארבעה קצוות תבל. רבי יהודה הנשיא (המכונה "רבי") נוכח, שהעם מתקשה לזכור את התורה שבעל פה, וקיים חשש פן תשתכח, חלילה. לכן ריכז את דברי התורה שבעל פה והעלם על הכתב במשנה.

רבי ערך את הדברים בשישה תחומים המכונים "סדרים". כל סדר מתחלק למסכתות, כל מסכת מתחלקת לפרקים, ובכל פרק מספר משניות. זהו הש"ס – ראשי תיבות: "שישה סדרים".

ששת הסדרים הם: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים, טהרות. הסדרים עוסקים בענינים הבאים:

·         סדר זרעים עוסק במצוות התלויות בארץ, שהן המצוות הנוגעות לגידולי קרקע: הפרשת חלה, תרומות ומעשרות, הבאת ביכורים ונתינת לקט, שכחה ופאה. שלושת האחרונות הן המתנות הניתנות לעניים מתבואת הארץ. המסכת הראשונה בסדר זה, מסכת ברכות, שבה מובאים, בין השאר, דיני ברכות הנהנין ועוד, הקשורים לאכילת תבואת הארץ.

·         סדר מועד עוסק בדיני החגים והמועדים, ובראש וראשונה בדיני השבת.

·         סדר נשים עוסק בדיני אישות, ובכל הכרוך בכך: יבמות, כתובות, גיטין, קידושין. בנוסף לכך הוא כולל מסכתות נדרים, נזיר וסוטה, שכן גם לעניינים אלו יש זיקה ליחסים שבין בני הזוג.

·         סדר נזיקין עוסק בדיני ממונות ובדינים הקשורים לאופן ניהול המשפט ולהלכות שבין אדם לחברו. סדר זה כולל בין היתר את מסכתות בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא, סנהדרין, מכות, שבועות, עדויות ואבות.

·         סדר קדשים כולל את דיני הקורבנות ועבודת בית המקדש. בין מסכתות סדר זה: זבחים, מנחות, חולין, בכורות, מעילה, תמורה, תמיד וכריתות.

·         סדר טהרות מכיל את דיני הטומאה והטהרה.

את שישה סדרי משנה, ערך רבי יהודה הנשיא לפני למעלה מאלף ושמונה מאות שנה. המשנה מכילה את הבסיס לכל התורה שבעל פה, שכאמור לעיל, היא הפירוש להבנת התורה שבכתב.

היו משניות רבות שאותן לא כלל רבי יהודה הנשיא בששת סדרי משנה, והן נותרו מחוץ למסגרת המשנה. משניות אלה נקראות בשם "ברייתות" – כלומר, חיצוניות. "בר" בארמית פירושו חוץ, תלמידיו של רבי יהודה הנשיא: רבי חייא, רב אושעיא, לוי ובר קפרא ערכו את הברייתות, ניסחו אותן, מיינו אותן לפי נושאים, וכך התחברה ה"תוספתא", שהוצמדה כתוספת לכל מסכת בששת הסדרים.

שני התלמודים – הבבלי והירושלמי, חוברו לאחר חתימת המשנה וכלולים בהם דברי האמוראים חכמי התלמוד, העוסקים בבירור מפורט ודקדקני של כל פרט המובא במשניות.

המשנה מהווה בסיס לכל דיני התורה, שהרי התלמוד שנכתב עליה מטרתו לבאר ולפרט את דבריה. ספרי הראשונים מטרתם לבאר את המשנה ואת התלמוד וספרי הפוסקים, ביניהם השולחן ערוך ועוד, נובעים גם הם מהמשנה והתלמוד ומסיקים את מסקנותיהם ההלכתיות מהדעות שנאמרו בהם.

נמצא אם כן, שהמשנה מאירה את דרכנו ומורה לנו כיצד לנהל את חיינו עלי אדמות.