חכמים הורו לנו לפקוח עין ולב אל מול תבל ומלואה, לשאוב מלוא חופניים מהנאותיו, בצורה כשרה ומותרת כמובן. ובעיקר, לברך ולהודות ליוצר ההנאה, על כל הנאה מזדמנת.

אכן, דווקא חובת הברכה מציינת את המבט של חז"ל, את המבט החיובי על הנאות העולם. הברכה במהותה מבטאת את הכרת תודתו של האדם על שיקוי ההנאה שהוגש לו על ידי הבורא.

והנה, בין ברכות אלו, אנו מוצאים גם ברכה על האילן: "ברוך אתה ה'... שלא חיסר בעולמו דבר וברא בריות טובות ואילנות טובים להנות בהם בני אדם".

ברכה זו, מציינת ההלכה, חייב אדם לברך בימי ניסן, בתקופת הפריחה, שעה שהוא מבחין בלבלוב המחודש של האילנות. בדוק וראה, שבברכה עצמה אנו מוצאים את חיוב ההנאה ואת הלגיטימציה שלה בעיני היהדות. האדם מודה בה על האילנות הטובים שניתנו לו, כדי ליהנות מהם.

אם נעמיק, נגלה למרבית הפלא, שהנאת ההתבוננות ביפי הטבע הינה בעצם חובה. במקומות רבים מצאנו ציטוטים מפי חכמי התורה, המדגישים את ערך הנקיות ואת חשיבות היופי של "טבעיות" הסביבה, כגורמים חשובים להתפתחות מאוזנת של האישיות.

רבי אברהם, בנו הגדול של הרמב"ם, קובע בספרו: "המספיק לעובדי ה'", שההתענגות על מראות הטבע, צורך חשוב הוא גם להתפתחות הדתית והאנושית: "לכן, גם המכובדים, החשובים והמלומדים שבבני האדם, ואפילו חסידים וצדיקים שבהם, נהנים ומתענגים בראותם כרי דשא וגני נוי ונהרות זורמים".

אם נחקור אחר שורש גישה זו ביהדות, נמצא שטיפוח רגש היופי - כערך נחוץ - היה קיים כבר בגן עדן, מיד עם הופעתו של אדם הראשון. בין המילים המתארות גן קדומים זה, אנו מוצאים את המילים הבאות: "כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל" (בראשית ב', ט').

הפסוק מקדים את "נחמד למראה" "לטוב למאכל", הווה אומר: את סיפוק חוש היופי - לסיפוק חוש הטעם. כאן זכה חוש היופי להצדקתו ולהקדשתו. גם בכך מתגלה מעלתו היתירה של האדם. רבות הן צורות הנוי המתגלות ביצורי אדמתנו. עד כמה שידינו מגעת - הרי האדם הוא היצור היחיד, המסוגל ליהנות מן היופי, ומכאן הוכחה לחשיבות חוש היופי - לייעודו המוסרי של האדם. השמחה ביפי הטבע ובנוי הצמחים, מביאה אותנו לשמוח גם ביופי המוסרי. חברה שאינה חסה על היפה, גם אדם יגדל בה פרא. שמחת האדם בהרמוניה האסתטית, קרובה לשמחתו בהרמוניה המוסרית" (הרש"ר הירש על התורה).

ההנאה האסתטית חשובה ביותר לנשמתו של האדם, אולם לא כערך העומד בפני עצמו. החוש הנאצל של היופי נחוץ למען שלמותו של הנברא בצלם, אולם עליו לשרת שלמות זו.

רצון התורה הוא לומר "כן" להנאות החיים. חז"ל אף תיקנו מערכת שלמה של ברכות כדי להעניק ולהוסיף להנאות החושים גם את הממד המענג של הרוחניות. אבל אם נדמה לו לאדם, שכדי ללגום מכוס הנאות החיים עליו להפסיק ממשנתו, כלומר, לפרוש מן התורה וקיום מצוותיה, אם הוא חש שקיימים ניגוד וסתירה בין השניים - "מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (אבות ג', ז'). אות הוא שאין הוא מבין לא את החיים ולא את התורה.

החיים, אומר הרמב"ם, הם כמו תנור מוסק ולוהט. אדם המצמיד את גופו לתנור, ייכווה קשות. לעומת זאת, אדם המרחיק את עצמו ממנו, יסבול מהקור ומהצינה המקפיאים. האדם החכם והמציאותי, המכיר את חוקי הטבע ואת חוקי גופו, יבחר את נקודת המרחק האמצעית והאידיאלית מן התנור, את הנקודה שבה יוכל ליהנות מחומו, בלי להיכוות.

כך הם החיים. המתרחק מהם, החושש מפיתויים ועל כן פורש מהם, כולא את הכוחות הטבעיים הקיימים בקרבו. למעשה, הוא השתכן בקוטב הצפוני, בקור הנצחי, המנוון את האדם ואת נשמתו. ראה ערך דתות הודו והמזרח הרחוק כולו...

מצד שני, אם יתמכר לתשוקות הפורצות מלבו; אם נצמד הוא לתנור התאווה הלוהט, בלי חשבון ובלי מידה, נאכל הוא באש של עצמו. בדוק מה עשתה המתירנות הקיצונית למכורים לה.

כדי לחיות ולהביא לידי ביטוי את כוחות היצירה הטמונים בליבו של האדם ובנשמתה של החברה, על האדם להיצמד לתורה. היא תעניק את הגבולות ואת אמת המידה שיאפשרו לכל הכוחות השוקקים בקרבנו לפעול כראוי. היא תמנע מהם את הגלישה אל אחד משני המדרונות, מדרון התפרקות מכל דברי המוסר, ומדרון הקיפאון שבפרישה מן החיים וההינזרות מהם.