אנו משתמשים בבני אנוש כמו בחפצים. הזולת, בעצם נוכחותו, קבעו פילוסופים, מפריע לי, גוזל את מרחב המחיה שלי, פוגם בכושרי להביע את עצמי ללא גבולות וללא מצרים. הזולת מעמיד מול שאיפותי את שאיפותיו שלו. והללו, אינן עולות תמיד בקנה אחד עם אלו שלי. זהו ניגוד אינטרסים העומד ביסוד כל מלחמה בעולם. ניגוד זה הוא אבי ההיסטוריה של האנושות, שרוב ימיה על כוכב לכת זה עברו עליה במאבקים, במלחמות ובתחרות בלתי פוסקת בין איש לרעהו, בכל רמה אפשרית. מן המאבק המתמיד בין מדינות, דרך ההתכתשויות בתוך החברה ועד לביתו של כל אדם - בין בעל לאשתו ובין הורים לצאצאיהם.

כדי לשרוד, למד האדם מהר מאוד את תורת השימוש... בבני אדם. בחברות הטוטליטריות (בהן כלול גם הרודן הקטן בבית, הוא הבעל האלים), מנוצל הזולת באמצעות הפקודה הקשוחה, זו המצויה בקצה המגלב לצורותיו. בחברה הפתוחה והדמוקרטית שולטים אמצעי ניצול אחרים. החיוך המזויף, המלים הדו-משמעיות והמתחנפות, הלחצים הפסיכולוגיים "העדינים", המתובלים בהבעת הערכה כלפי חוץ, המחמיאה משום מה לקרבן. זהו היצור האנושי המנוצל, הרעב לקורטוב של הכרה כאדם ולא רק כפונקציה המסייעת למפעילים אותו להגיע ליעדם.

תורת ההשתמשות באדם היא נחלתו של כמעט כל פנסיונר שתפש בעבר עמדה במערכת כלשהי, כלכלית או ציבורית, המגלה יום אחרי עוזבו את משרתו עד כמה נשכח הוא מלב.

כמעט כל ידידות בחברתנו היא על תנאי. היא קיימת כל עוד יש זהות אינטרסים או אפשרות השתמשות יעילה. אם נפנה לעבר הרחוק, נציע לשאול את בני משפחתו של השר אברהם עופר שהתאבד, או את בני ביתו של לוינסון מבנק הפועלים, כדוגמאות קיצוניות של מציאות זו.

בעומק לבנו, מעבר לפרגוד הנימוס והחיוכים המתקתקים, אנו בזים ליצור העומד מולנו, לזה הקרוי - אדם. בזים לו, למרות הלהג הבלתי פוסק על "כבוד האדם" ועל "האדם שנברא בצלם".

בן עזאי קובע (פרקי אבות ד', ג'):

"אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום".

במבט ראשון, גישה זו הינה גישה פרקטית. הואיל ואין אדם שאין לו שעה, הואיל וייתכן שלאחר זמן, אותו אדם שכיום אתה בז לו, בעתיד תצטרך לעזרתו, או אז עלול הוא לזכור את יחסך כלפיו. וההפסד יהיה כולו שלך. על כן, גם כיום, כאשר הוא חסר חשיבות בעבורך, אל תבוז לו, כי שעתו עשויה להגיע. כלומר, בן עזאי מביע כאן את הגיון הברזל של תיאוריית "שלח לחמך על פני המים", בפירושה העממי.

אולם אימרתו של בן עזאי חודרת מבעד לשריון המציאות העגומה שבתוכה אנו חיים, אל שורש הרע שגרם לחברה להתעוות. באמצעות הבנה חדשה של המושג אדם, מנסה הוא לתקן את גישתנו הבסיסית. מנסה להבריא אותה מחולי השעבוד לאינטרס האישי.

הואיל והעולם נברא על ידי הבורא בכוונה תחילה, בתבונה אין סופית ובלתי ניתנת להשגה - אין בו דבר מיותר. כל חלק בה משלים את רעהו, ואף תלוי בו להמשך התפתחותו. מדע האקולוגיה חשף בפנינו מעט מהשלמות ההדדית הטמונה בטבע. כשאנו מפירים איזון זה, כשאנו פוגעים במרכיבים שונים בסביבתנו, שלכאורה, נראים לנו מיותרים וחסרי ערך, ההשפעה היא הרסנית על היקום כולו.

כל אחד ואחד מבאי עולם ממלא תפקיד מסוים לשלמותו של העולם ולשלמותה של החברה האנושית. לך אישית יחסר משהו בעולמך האישי, אם ההוא אי שם בקצווי תבל לא יהיה. לא חשוב אם אין אתה חש בכך ואינך יודע מה הוא תורם לך. חוסר ידיעה זה אינו מפחית מן המציאות עצמה, ממש כפי שהירק והמים העניקו שפע חמצן לרווחת בני אנוש, גם בתקופות שבהן לא ידע על כך האדם ולא הכיר את המחזוריות הקיימת בתהליכי הטבע.

על כן, הזולת אינו מפריע לך בעצם קיומו. אין הוא פוגע במרחב המחיה שלך, למרות שמעל פני השטח כך אולי נראים הדברים בעיניך. בכוח ייחודיותו ושונותו ממלא כל אדם תפקיד בעולם, גם בעולמך שלך. אם תכיר בעובדה זו, אם תחוש את חוסר שלמותך, אם תבין שאתה רק חלק מן השלם ולא אדם המדמיין שכל העולם הדום לרגליו, אם תדע שאינך אלא שבריר מאנושות גדולה, המורכבת ממיליארדי בני אדם, שכל אחד מהם הוא תופעה בעולם, ולא עוד ייצור חדגוני; או אז תודה לכל אדם בעבור השירותים שהוא מעניק לך, תעריך כל אדם באשר הוא אדם, ובחדוות אמת תשמח להעניק מן השפע הטמון בך לשאר בני אנוש. שהרי מודע אתה לסוד הגדול, שכל אחד משלים את רעהו.