בית כנסת הוא בית התפילה היהודי. השם 'כנסת' מורה על התכנסות האנשים למטרת מצווה. בית הכנסת מכונה גם "מקדש מעט" מפאת קדושתו והחשבתו כבית המקדש בזעיר אנפין.

מאז שחרב בית המקדש, משמש בית הכנסת כמקום הקדושה העיקרי של הקהילה היהודית. כשהנביא יחזקאל מדבר על הגלות, על הימים שבהם יהיה עם ישראל נפוץ בין העמים, הוא מביא את הבטחתו של הקדוש ברוך הוא לעמו, שלא יעזבם: "ואהי להם למקדש מעט" (י"א, ט"ז). "מקדש מעט" – אלו בתי כנסת. הם ימשיכו ללוות את העם לעד.

כשהיה בית המקדש קיים, ביטאו הקורבנות את התקרבות האדם אל קונו. משחרב הבית, ואין לנו קורבנות - השפתיים, הפה והלבבות, המביעים את המחשבה ואת הרגש בתפילה, הם כלי הביטוי ליצירת הקירבה, וכדברי הנביא (הושע י"ד, ג'): "ונשלמה פרים - שפתינו", שפתינו הן כיום במקום הפרים שהוקרבו בבית המקדש. בית הכנסת משמש כמעון לתפילה זו המקרבת את האדם לבוראו.

כל בוקר, כשמגיע יהודי לבית הכנסת לתפילת שחרית, הוא פותח במילים: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל". במילים אלו ראוי לשבח את המקום שבו שופך היהודי את לבו לפני קונו. המתפלל ממשיך ואומר: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחווה אל היכל קדשך ביראתך". מלבד ההכרה בחסד ה' שמאפשר לנו לבוא לביתו, בית ה', כלול כאן ביטוי של יראת כבוד שחש כל יהודי כלפי הבית הקדוש, כלפי המקום שלבו של העם נתון אליו. דוד המלך מבטא זאת במילים אחרות: "אשר יחדיו נמתיק סוד, בבית אלקים נהלך ברגש" (תהלים נ"ב, ט"ו).

לבית הכנסת יש שלושה שמות: בית תפילה, בית מדרש ובית כנסת. כל אחד מהם מבטא מהות אחרת ותפקיד שונה. שלושת השמות מבטאים את שלושת הדברים שעליהן העולם עומד: התורה, העבודה וגמילות חסדים:

·         בית תפילה – התפילה היא העבודה שבלב, כפי שנאמר בחומש דברים: "ולעבדו בכל לבבכם" (י"א, י"ג).

·         בית מדרש – מבטא את תפקיד הבית כמקום המיועד ללימוד התורה, לדרישת חוקי האלוקים ומצוותיו.

·         בית כנסת – בהיותו מקום התכנסות במועדים, בשבתות וגם בימי חול, בוקר וערב, מהווה בית הכנסת נדבך מרכזי במפעל גמילות חסד. זהו מקום של התכנסות ושל השתתפות בשמחה או, חלילה, בצער וכאב. זהו מקום שכולנו מתכנסים בו, וחשים את ה"יחד שבטי ישראל".

קדושת בית הכנסת גדולה היא מאד. קדושת בית הכנסת היא מעין קדושת בית-המקדש ומוזהרים אנו להתיירא מה' השוכן במקומות אלו, שנאמר: "ומקדשי תיראו" (ויקרא י"ט, ל').

בחו"ל בתי הכנסת מכוונים כלפי ארץ ישראל. בארץ ישראל, בתי הכנסת מכוונים לכיוון ירושלים. ובירושלים לכיוון הר הבית, שהוא המקום המקודש ביותר. כל זאת על פי תפילת שלמה המלך: "והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתתה לאבותם, העיר אשר בחרת והבית אשר בנית לשמך" (מלכים א', ח', מ"ח).

יש לנהוג בבית הכנסת בהתנהגות ההולמת את קדושת המקום. אין להקל בו ראש ואין לדבר בו שיחות בטלות, וכל שכן שיש להזהר בבית-הכנסת ובבית-המדרש מדיבורים אסורים, כגון: לשון הרע, רכילות ודברי מחלוקת. מלבד החטא החמור כשלעצמו בדיבורים אלו, במקום קדוש זה גדול העוון יותר, כי האדם מזלזל בכבוד השכינה. על בית-הכנסת להיות מיוחד רק לתורה ולתפילה.

בית הכנסת היה מאז ומעולם מוקד חיי הקהילה היהודית. את התובנה הזאת הפנימו גם צוררי ישראל שניסו לקיים, חלילה, את הנאמר: "לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד" (תהלים פ"ג, ה'). ברצותם לפגוע בעם ישראל הם פגעו תחילה בבתי הכנסת. בהקשר זה ידוע לשמצה "ליל הבדולח", שבו העלו הנאצים ימ"ש למעלה מאלף בתי כנסת באש. הם הבינו כי הפגיעה בלב הקהילה היהודית – בבתי הכנסת – היא פגיעה ברוחו של העם היהודי, הם ידעו כי החרבתו של מקדש מעט זה תחליש משמעותית את כושר העמידה ואת יכולת ההישרדות שניחן בהם עם ישראל.

מתוך רצונם התמידי של שונאינו לפגוע במוסד זה עומדים אנו על חיוניותו של בית הכנסת לחיי הנצח של העם, ולכן עלינו לייקר מקום זה, לנהוג בו בקדושה ולהרבות בו בתפילה ובלימוד התורה.

אחד המרכיבים היסודיים של בית כנסת הוא "הבימה" - שולחן הקריאה בתורה, העומד במרכז בית הכנסת. המרכז הוא מקומו של האיבר החיוני ביותר בגוף האדם, הלב. כיוון שהוא כה חיוני, עליו להיות קרוב במידה שווה לכל חלקי הגוף. כאשר אנו מעמידים את התורה במרכז בית הכנסת, אנו מבטאים את החשיבות הרבה שיש לתורה הן בחיי הפרט והן בחיי הכלל. התורה היא הציר שסביבו סובבים כל ענפי החיים.

התורה היא מרכז ההוויה של העם. היא קרובה לכל אחד ואחד מישראל במידה שווה. התורה משולה לנשמה המקיימת את עם ישראל בכללו ואת כל אחד ואחד מבניו בכל רגע ורגע. היא אינה יכולה לשכון מחוץ למחנה או בצדו. עליה להימצא במרכז כדי להשפיע על כל העם.

במידה דומה, השעות שבהן יהודי השומר תורה ומצוות עוסק בתורה, בתפילה ובגמילות חסדים, הינן  השעות המרכזיות של היום. סביבן הוא מתכנן את שאר שעות היום. אין בכוחם של פגישה עסקית או של אירוע חברתי כלשהו לדחות את התפילה או את שיעור התורה.

גם כאשר  החיים מאכזבים, נותר ליהודי הנכס החשוב ביותר: עיסוקו בתורה, בתפילה ובגמילות חסדים. גם בשנות הזקנה נותרים החיות והחיוניות של העיסוק הרוחני ועומדים לו לבל ישקע בקשיי הגיל המתקדם. היהודי חש בכל ליבו בתכלית חשובה זו הניצבת במרכז חייו ומטפח אותה.