אחת המשימות הקשות בחייו של יהודי היא "לדון לכף זכות", לראות את הזולת עושה מעשה הנראה רע בעינינו, ובכל זאת לחשוב עליו מחשבה טובה. אין זו נאיביות, גם לא צדקות יתירה. זוהי חובה אנושית אלמנטרית, שהרי כל אחד רוצה לזכות במבט כזה מצד זולתו כשהוא בעצמו טועה או חסר אונים.

לדוגמה, עמדת ליד הסופר השכונתי, עמוס בשקיות, נגרר בקושי. בכביש שלידך חולפת מכונית, אתה מזהה אותה כרכבו של השכן מקומה ב', וידך מונפת לעברה. השכן מנפנף אליך לשלום וממשיך הלאה.

התחושה הראשונית אומרת: "איזה מין בן-אדם הוא זה?! מה, הוא לא יכול לעצור לי, לקחת אותי כמה מטרים עד הבית, והרי הוא ממילא נוסע?! דווקא חשבתי שהוא בן אדם נחמד, תמיד מקדים שלום, די חביב. נראה שטעיתי".

מחשבה שניה, יכולה להעניק שלוש אפשרויות לפחות לאי העצירה. באופן זה השכן ישאר אדם חביב, נעים ונחמד, למרות שלא עצר לך:

יכול להיות שהוא לא הבחין בך, והוא נפנף למישהו אחר.

אולי המכונית שלו היתה עמוסה בחוטי חשמל ובחלקי חילוף (האיש חשמלאי), ולא היה מקום להכנס.

יתכן שהוא התכונן לקחת שמאלה בצומת, ולא היה בדרך הביתה.

כל אחת מהאפשרויות סבירה בהחלט. האפשרות שהשכן לא עצר בדווקא, היא אולי הכי פחות סבירה, ובכל זאת אנו בוחרים תמיד, משום מה, את האפשרות השלילית.

התורה דורשת מכל יהודי לדון את חברו לכף זכות, גם כאשר נראה שהלה עבר עבירה. אך מן הראוי להתבונן: מדוע חייבים לדון את החבר? וכי לא עדיף שכל אחד ידון את עצמו בלבד, ואילו מעשי חברו יהיו מחוץ לתחומו, מחוץ למערכת השיפוט שלו? מי מינה אותו לשופט של העולם כולו?

אמנם דרך זו היא קלה יותר, ויתכן שהיא גם בטוחה יותר, אולם התורה אינה מעודדת גישה זו. היא מעדיפה את הדרך הקשה, היא מבקשת את ההתייחסות, והיא גם ציוותה עלינו לדאוג שהתייחסות זו תהיה חיובית ככל האפשר – ולא שלילית.

מדוע בחרה התורה בדרך זו?

האדם חי בתוככי חברה, הוא מושפע ממנה ומשפיע עליה ברצונו ושלא ברצונו, במישרין ובעקיפין. אין אדם בעולם המסוגל לחיות חיי בדידות ולנתק את עצמו מסביבתו. כל מה שמתרחש בסביבתו של האדם משפיע עליו. השפעה זו תלויה במידה רבה באופן שבו אנו מתייחסים למתרחש בסביבה.

ננקוט דוגמה: שכנו של אדם נמצא אשם בהונאת לקוחותיו. אירוע זה עלול להשפיע על האדם לרעה, כאשר הוא מגלה שמצויים אנשים במעמד שלו, בחברה שלו, שמעשי מרמה הם לחם חוקם. מעתה והלאה עלול גם הוא לחקות את ההתנהגות הזו ולא להרתע מלרמות מדי פעם. אם יוודע, חלילה, על מקרים דומים נוספים, תהפוך התופעה לנורמה חברתית, ומסך הבושה והרתיעה יוסר כליל.

לעומת זאת אם נדון אנשים אלו לכף זכות, ונשכנע את עצמנו שהם עשו את מעשיהם ללא כוונה רעה, או שהם פעלו מתוך לחץ שקשה היה לעמוד בו, או בנסיבות שאין לנו מידע עליהן, על ידי כך שכנענו את עצמנו שאין כאן כל שינוי במוסכמות החברתיות הנכונות. עדיין הבושה להתפס כגנב שרירה וקיימת, ומעשיו של פלוני, גם אם אין הם מובנים לנו, אינם עניינה של החברה כולה.

כאשר אנו באים לדון את הזולת, לא מוטל עלינו לקבוע את האמת האובייקטיבית, מטרתנו היא לקבוע את ההתייחסות שלנו למתרחש סביבנו. לכן רשאים אנו לומר: כל עוד הדבר אפשרי, ברצוננו להתייחס אל המעשה שעשה פלוני באור של "כף זכות". ואז הרווח יהיה כולו שלנו!

הדן לכף חובה משול לעיוור צבעים רוחני שאין ביכולתו להבחין בצדדים החיוביים של זולתו. מוכרת לנו התופעה של אנשים הרואים היטב, אולם צבעים מסויימים אינם נקלטים בעדשות עיניהם.

תופעה דומה עלולה להימצא גם בהתבוננות במקרים ובתופעות בסביבתנו ובפרשנות שאנו נותנים להם. יש אנשים שבכל תמונה שבה הם מתבוננים, הם רואים רק את השחור ואת המכוער. בעיני שכלם מצוי כעין עיוורון שאינו מאפשר להם לראות את הטוב. לדוגמה, כאשר הם רואים את פלוני מחלק צדקה, הם מניחים מיד שמגמת פניו היא הכבוד והתהילה שניתן להפיק ממעשה זה, ואין טובת העניים לנגד עיניו. לדעתם, גם אלמוני המאיר פנים לזולת, אינו אלא צבוע הרוצה להיראות סימפטי.

לעומתם מצויים בני אדם הדנים לכף זכות. עיניהם של אלו מסננות את נקודות הגנאי והכיעור, והם רואים רק טוב. כאשר פלוני עשה מעשה שלילי, הדן לכף זכות מניח שלחץ הנסיבות הוא שהביאו לכך, ואילו מטבעו אין לו כלל נטיה למעשים כאלו. על אחת כמה וכמה כאשר אותו אדם רואה תופעות חיוביות, הוא מתמלא הערכה למעשים ולעושיהם.

צורת הסתכלות חיובית זו על אנשים ועל מאורעות, מקורה ברובד הטוב שבנפש. מי שהוא טוב בפנימיותו, ראייתו נצמדת אל נקודות הטוב וחושפת רק אותם. לעומתו מי שנפשו מכילה משקעים שליליים, הם יתבטאו בחיפוש הרע במעשי זולת.

הרגיל לראות בכל דבר רק את השלילה, ימיו חולפים מתוך מתח וחשדנות שנזקיהם ברורים. לעומתו אדם הדן לכף זכות, יכול לחיות את חייו בשלווה ובנחת.

יש אדם שאפילו במעשים הטובים הוא מוצא חסרונות. לעולם אינו מסוגל לדבר בשבחו של אדם בלי להוסיף הסתייגות. מי יחפוץ בחברתו של מחפש מומים כרוני זה, מלבד רכלנים מקצועיים?

ראיית הסביבה כמלאת פגמים וחסרונות מובילה בהכרח לתחושה, שאין כל ענין להיות חריג בחברה כזו, באשר זוהי נורמה מקובלת, ולא נחוץ להתאמץ להיות טוב יותר. מבט שלילי על הסביבה מכרסם באישיותו של השולל והמבקר ומטה את מעשיו לרעה.

לפנינו דרך דו-סטרית. ההסתכלות השלילית מקנה לגיטימציה להתנהגות שלילית. מי שהוא מלא פגמים ואין בו רצון לתקנם, עלול למצוא את עצמו שופט הדן את העולם כולו לשלילה.

לעומתו הדן את רעהו לכף זכות, לומד להביט על החיוב שבכל ענין. מבט זה מחייב אותו לשאוף לשיפור עצמו. בעקבות המבט החיובי הוא עצמו יוצא נשכר, ודרך התעלות תמידית  סלולה לפניו.