התורה מספרת על מפקד של עם ישראל שנערך כדי לדעת כמה יוצאי צבא יש בעם. בסיומו של המפקד נאמר: "ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבותם מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל. ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים. והלויים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם" (במדבר א', מ"ה-מ"ז).

מדוע לא יגויסו גם בני שבט לוי לצבא כדי ללחום יחד עם אחיהם? והלוא כשהיה נראה למשה שבני גד ובני ראובן מנסים להתחמק מהמלחמה, הוא פנה אליהם: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!" (במדבר ל"ו, ב').

לכאורה, בני גד וראובן היו צריכים להשיב: 'הלוא גם שבט לוי אינם יוצאים למלחמה, אם כן מדוע אתה מטיף לנו מוסר?' אלא שהם, כמו יתר חלקי העם, ידעו את התשובה האמיתית וכיבדו אותה.

שבט לוי אינו משוחרר מגיוס. שבט לוי מגוייס לכל ימי חייו לעבוד באוהל מועד. בני שבט לוי מגוייסים לעבודת ה' מגיל עשרים וחמש, עד גיל חמישים! את תפקידי השבט שאינם בסביבת בית המקדש, הם ממלאים גם מעבר לשנים אלו.

לפני שהתנחל העם בארץ ישראל, הוטל על שבט לוי תפקיד נוסף: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים ל"ג, י'). משימה זו הפכה במשך השנים להיות החלק העיקרי בעבודתם.

מדוע נבחר דווקא שבט לוי לתפקיד זה?

התשובה היא: בשעה שירד משה מהר סיני ומצא שעם ישראל תועה אחר העגל, שאל (שמות ל"ב, כ"ו): "מי לה' אלי"? ורק בני לוי נענו לקריאתו, לכן הם זכו להיות משרתי ה'.

במדבר סיני מצווה הקב"ה את משה להבדיל את הלויים משאר העם, ולייחדם לעבודת ה': "קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל... והיו לי הלוים" (במדבר ג', מ"ה).

לויים אלו התייחדו לעבודת ה'. בני ישראל נצטוו לפרנסם במתן תרומות ומעשרות. הם חיו 'על חשבון משלם המיסים', ולא 'הלכו לצבא'. נכון... הם גם לא זכו לנחלה כפי שזכו בני ישראל עם כניסתם לארץ המובטחת.

וכך כותב הרמב"ם: "כל שבט לוי מוזהרים שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הם מוזהרים שלא יטלו חלק בביזה שלקחו איתם במלחמה. מפני שהובדלו לעבוד את ה', לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים. לפיכך הובדלו מדרכי העולם: לא עורכים מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלים ולא זוכים לעצמם בכח גופם, אלא הם חיל ה', שנאמר: 'ברך ה' חילו' (במדבר י"ח, כ'). והוא ברוך הוא זיכה להם, שנאמר (במדבר י"ח, כ'): 'אני חלקך ונחלתך'" (הלכות שמיטה ויובל, פרק י').

עם ישראל ידע להעריך את מסירות הנפש הגדולה של הלויים אשר שמרו את המורשת היהודית הרוחנית. לשם כך נדרשו הלויים לוותר על מנעמי העולם הזה.

בני ישראל האמינו כי כדי לשרוד כאומה הם חייבים להיות קשורים לתורה. מתוך אמונה זו הם נשאו את הלוויים על כפיים וכלכלו אותם. אולם ביום שבו יחליט העם, כי יש לו אפשרות להתקיים בכח הסייף בלבד, בו ברגע יהפכו הלויים ממשרתי ה' לנצלנים, ממורי דרך לסחטנים, מאנשי רוח למשתמטים.

האם היינו מצפים מהלויים לנטוש את תפקידם לעת כזאת? ההפך הוא הנכון. בעת כזאת נדרשים הלויים לעמוד על משמרתם, להגן על המורשת הלאומית במשנה תוקף וביתר שאת. באותה תקופה הופך תפקידם לרם דרג. בלעדיהם אין רוחניות לאומה, וכשאין רוחניות – אין עתיד.

האם אין בעמידה איתנה זו נגד הזרם כדי לעורר התפעלות, גם בלבו של מי שאינו חושב כמותם? והרי לויים אלו מוכנים לשלם עבור מילוי תפקידם לא רק את מחיר העוני, אלא גם את מחיר הניכור וההשפלה. דביקותם של הלויים בתפקידם אינה נובעת מטפילות, היא נובעת מאמונה רוחנית הקובעת כי קיומה של האומה תלוי בקיומה של תורת ישראל. הם חשים כי הם מגינים בגופם על התורה ועל עם ישראל מסערות הזמן מבית ומחוץ.

*

וכך כותב הרמב"ם: "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני השם לשרתו ולעובדו לדעה את השם, והלך ישר כמו שעשהו האלקים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה השם חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללוים".

'הלויים החדשים' בחרו בתפקיד זה מרצונם, ומוכנים גם לשלם את מחירו. ביטול קיצבאות הילדים לא יצמצם את הילודה, והוקעתם בראש חוצות לא תרפה את ידיהם. לא מדובר בהשקפה של נוחות, מדובר באמונה.

כאשר אמונתם דורשת זאת, הם מובילים חולים לטיפול רפואי, הם רוכבים על קטנועים מצילי חיים, והם מוכנים לגרד טיפות דם מכבישים לאחר תאונה עם נפגעים. הם עושים זאת למרות הקשיים  הנפשיים הכרוכים בכך.

גם אם יושמצו 'הלויים החדשים' בראש מהדורות החדשות, וגם אם יוטלו אל תוך מדורת השבט המודרנית, הם ישארו נאמנים לדרכם.