האמונה בתורה מן השמים כוללת את האמונה בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה. התורה שבעל פה כוללת פרטים ופרושים על הנושאים המובאים בתורה שבכתב. עד שהועלתה התורה שבעל פה על הכתב במשנה ובתלמוד, היא נלמדה בעל פה ונמסרה מדור לדור. המוסר הראשון היה משה רבנו שקיבל את התורה מהקב"ה בסיני. הדברים מובאים בתחילת מסכת אבות: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" (אבות א', א').

משה רבנו מסכם את מעמד הר סיני בפסוק: "אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" (ויקרא כ"ו, מ"ו).

חוקים הם המצוות שאין אנו יודעים את טעמן, כמו פרה אדומה, שעטנז וכלאיים. משפטים הם מצוות שכליות, הגיוניות, כמו כיבוד הורים, "לא תרצח" וכדומה, אך מה הן ה"תורות", בלשון רבים?

התשובה היא: יש כמובן רק תורה אחת שניתנה בסיני, אולם היא מחולקת לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה. התורה שבכתב כוללת את חמישה חומשי התורה. תפקידה של התורה שבעל פה לפרש את התורה שבכתב, להגדיר ולהבהיר את כל הנאמר בקיצור וברמז בתורה שבכתב.

התבוננות בתורה שבעל פה מלמדת אותנו, שלא ייתכן שלא ניתנה התורה שבעל פה כבאור לתורה שבכתב. מצוות רבות בתורה הינן בלתי מובנות ללא הפרושים והפרטים שניתנו בתורה שבעל פה. נביא דוגמה:

מצוות המילה מופיע בחומש בראשית (י"ז, ט'): "ויאמר אלוקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור, אתה וזרעך אחריך לדורותם. זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך, המול לכם כל זכר. ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם... וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, את בריתי הפר".

כדי שנוכל לקיים את המצוה מתעוררות וצצות השאלות הבאות: א. מה פרוש המושג 'מילה'? ב. מהי 'ערלה'? ג. היכן מקומה בגוף האדם? ד. כיצד מלים?

ובכן... למרבה הפלא גם אם נבקש בכל התורה כולה לא נמצא רמז אחד העונה על שאלות אלו או מבאר את אופן קיומה של מצוות המילה.

מתוך הפסוקים מבינים אנו כי יש לאדם להסיר את הערלה מעל איבר כלשהו בגוף האדם. אלא שכדי לדעת מהו איבר זה נדרשים אנו לתור אחר המילה "ערלה" במקומות אחרים בתנ"ך. מתוכם ננסה להכיר את מקום הערלה שאליו מתכוונת התורה במצוות ברית מילה. חיפוש זה מעלה כי בשלושה מקומות בלבד מצמיד הכתוב את הערלה לאחד מאיברי האדם.

א. ערלת השפתיים – כאשר מבקש הקב"ה ממשה ללכת אל פרעה ולצוותו להוציא את בני ישראל ממצרים, עונה משה (שמות ו', י"ב): "...הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם".

ב. ערלת האוזן – כשירמיהו הנביא מוכיח את בני דורו על כי אינם שומעים את תוכחתו, הוא תולה את אטימותם בערלת אזנם (ירמיהו ו', י'): "עַל מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ. הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב". שוב פוגשים אנו את המילה "ערלה". כאן מצויה היא באוזן דווקא.

ג. ערלת הלב – בחומש דברים מוכיח משה את בני ישראל באומרו (דברים י', ט"ז): "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוד". ממקור זה מתבאר לכאורה כי הלב הנו המקום המדויק להימצאות הערלה ויש להסירה ממנו. האם באמת התורה דורשת מאיתנו למול באיזמל את ערלת הלב?

הייתכן כי יצווה הקב"ה על מצווה, ולא יבאר כיצד לעשותה, ואף על פי כן יעניש את המבטלה בעונש כרת?

התשובה היא כי בורא עולם הנחיל למשה את תורתו ומצוותיו ואף ביארם לו היטב, ומשה לימד את ישראל כל מה שקיבל בעל פה. זוהי כוונת המשנה הראשונה בפרקי אבות: "משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה".

קבלה זו כוללת בתוכה את התורה שבכתב ואת התורה שבעל פה. בעת העברת התורה שבכתב  שקיבל משה בסיני, הוא מוסר ליהושע  גם את באורה, אלא שהמצווה מצויה בכתב ובאורה מצוי בעל פה. התורה שבעל פה הינה "אלוקית" כתורה שבכתב, והמקבל את אמיתותה של זו שבכתב, אין לו אלא לקיימה מתוך לימוד התורה שבעל פה. ושם אמנם מבוארים כל דיני מצוות מילה וכל סעיפיה. הלכות אלו הועברו בעל פה לאורך הדורות ולאחר מכן נכתבו בתלמוד במספר מקומות: בפרק רבי אליעזר דמילה (פרק י"ט) ממסית שבת ובמקומות נוספים.

נביא דוגמה נוספת: בציווי על מצוות תפילין כתוב בתורה: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך" (דברים ו', ח'), לא כתוב מה מכילות התפילין וכיצד הן נראות. מנין לנו שהן חייבות להיות מרובעות? אולי עליהן להיות עגולות? מנין לנו שצבען חייב להיות שחור? אולי עליהן להיות צבועות בצבע תכלת? שאלות אלו הינן רלוונטיות גם ביחס ליתר הפרטים הרבים של מצוות תפילין. אין כל ספק שנמסרו בעל פה פרטים מדוייקים על צורתן ועל תוכנן של התפילין. ואמנם, היהודים הניחו תמיד אותן התפילין, כפי שנצטוו בתורה שבעל פה, והדבר הועבר מדור לדור.

נציין דוגמה נוספת: על אודות שחיטת בעלי חיים כתוב בתורה: "וזבחת... כאשר צויתיך" (דברים י"ב, כא). היכן נצטווינו על כך? הרי אין פסוק בתורה שבו כתוב כיצד שוחטים! אין ספק שהכוונה היא: "כאשר צויתיך" בתורה שבעל פה! ואמנם כל ישראל מקיימים את מצוות השחיטה לאורך כל הדורות באותה הצורה, כפי שקיבלו בתורה שבעל פה.

מאות שנים טרם נולדו חכמי המשנה והתלמוד, הניחו כל ישראל תפילין, כפי שאנו מניחים כיום. בוודאי קיימו ישראל באופן דומה את כל המצוות על כל פרטיהן ודקדוקיהן, הן אלו הכתובות בתורה והן אלו שנמסרו לנו בתורה שבעל פה.

האחידות הקיימת בפרטי המצוות, מוכיחה כי הם הועברו במדוייק מדור לדור. כאלף ושש מאות שנה עברו ממתן תורה עד לכתיבת המשנה על ידי רבי יהודה הנשיא. התלמוד נכתב כשלוש מאות שנה מאוחר יותר על ידי אחרוני האמוראים רבינא ורב אשי. מאותה שעה צועדות התורה שבכתב והתורה שבע"פ כשהן צמודות יחדיו בספרי התורה, המשנה והתלמוד, ועם ישראל הוגה בהם ומכוון את אורחות חייו בהתאם לכתוב באותם ספרים עתיקים, אך עם זאת חיים ורעננים.