אחת מאבני הבוחן הראשיות, שבאמצעותן נוכל להציץ לתוך אישיותו של אדם, היא נדיבות ליבו. חכמינו אמרו (עירובין ס"ה ב'): "בשלושה דברים אדם ניכר: בכוסו, בכיסו ובכעסו". על פי "כיסו" ניתן להכירו ולעמוד על טיבו.

התורה ציוותה לתת צדקה (דברים ט"ו, ז'-ח'): "כי יהיה בך אביון... פתוח תפתח את ידך לו". התורה גם מצווה על אופן נתינת הצדקה. לא די בכך שהעני יקבל את נדבת ליבנו, חשוב שהיא תינתן לו בסבר פנים יפות (שם): "לא תאמץ את לבבך... מאחיך האביון". יש להתייחס אליו כאח ולהרעיף עליו אהבה ורחמים.

ישנן דרגות שונות בנתינת הצדקה. יש מי שאין לו, ולמרות זאת הוא עושה מאמץ עליון ונותן, ויש מי שיש לו, אך הוא מנסה לקפוץ את ידו, ורק מפני הבושה הוא נותן. יש אדם שנותן בעין יפה ובנפש חפצה, ולעומתו אדם אחר, שמתן הדמים כמעט עולה לו בדמים תרתי משמע, ורק מפני הלחץ החברתי הוא מושיט את ידו לכיסו ונותן. יש הפותחים את ידם ואת כיסם רק לצורך מטרות נכבדות במישור הציבורי, ורק לאורם של התקשורת והזרקורים, ולעומתם אחרים מעדיפים להאיר פנים ליחידים, לעניים ולקשי יום. "הכיס" מאפיין כל אחד בדייקנות.

הגישה והנכונות למתן צדקה הינן מבחן לאישיותו הכוללת של האדם. הנתינה עצמה, צורת ההענקה ונדיבות הלב משמשות מראה המשקפת את נפש האדם.

הציווי בתורה אודות הקמת המשכן פותח בפסוק (שמות כ"ה, ב'): "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה". מפורסמת השאלה, הן לכאורה ראוי היה להתבטא: "ויתנו לי תרומה", מדוע אמרה התורה: "ויקחו"? אחת התשובות היא שבכך רצתה התורה לרמוז לאדם, שבהרימו תרומה, יותר מאשר הוא נותן, הוא למעשה לוקח לעצמו ומרויח. נתינת צדקה בונה את האדם, מעדנת את רוחו, משפרת את מידותיו ומכריזה עליו שיש בו מתכונות עם ישראל, שהם רחמנים ושואפים בכל ליבם להיטיב לזולתם.

הנתינה וההחלצות של העם היהודי לעזרת נדכאים ואנשים הנתונים במצוקה הינן מופלאות. הן מעידות על רצון הנובע מפנימיות נפש האומה ועל העובדה שאותה פילנטרופיות אינה תופעה חיצונית גרידא.

את קופת הצדקה החשיבו יהודים לתשמיש של קדושה, ולא בכדי. הצדקה היתה לחם-חוקם וחלק בלתי נפרד מאורח חייהם של בני ישראל לאורך כל הדורות.

מעולם לא נשארה הצדקה בתחומי התיבה המרובעת, הסמלית. בקהילות ישראל הקדומות היו לצדקה פנים רבות ושונות, אופנים מגוונים ויצירתיים של תמיכה כלכלית, עזרה וחסד. עד היום ממשיכה מגמת הצדקה בעמנו להשתכלל ולהתרחב, לייסד ארגונים ואגודות, לפתח יוזמות חדשות ולמנף פרוייקטים רחבי היקף שיעודם – עזרה לזולת. הצדקה בימינו מגשרת בין ערים וארצות, וקושרת זה לזה את כל חלקי החברה היהודית על מגזריה השונים.

זאת ועוד, יהודי הנאמן לה' ולתורתו, מקדיש עשירית מרווחיו לעניים ולצרכי צדקה. הוא יחוש בנתינה זו כממונה על חלוקת כספים שאינם שלו, הם רק הופקדו בידו. כספים אלו נחשבים בעיניו כשלו, רק מבחינת זכיון חלוקתם כטוב בעיניו. הוא שש להטיב ולסייע לזולתו מאוצר הצדקה הנתון לניהולו.

הצדקה היהודית שואבת את כוחה מן התורה. היהודי מאמין באלוקי הצדקה והחסד, הדורש מן האדם שיילך בדרכיו ויעשה גם הוא חסד עם הבריות. הצדקה בעמנו אינה פעולה הומאנית גרידא, התלויה ברגשות מתחלפים. אין היא התנדבות חופשית מרצון מצד נדיבים למיניהם. הצדקה היא חובה ומצווה, ואין אדם הרשאי לסלק את ידו מחובה זו.

האמונה היהודית רוממה את מצוות הצדקה ותרמה לעיצוב הגישה המכבדת כלפי החלש והנזקק. לפי הגישה היהודית, למצבו הפיננסי של האדם אין קשר לתדמיתו האישית. העניות אינה דוחקת את בעליה לשולי החברה, אינה מסמנת אותו כ"מסכן" או כחדל-אישים, וודאי לא כ"פרזיט" או כנצלן. להיפך, חכמי ישראל למדונו כי העני קרוב יותר אל הבורא. ליבם השבור של העניים קרוב הוא לאמונה ולאהבת הבורא, וכפי שנאמר: "קרוב ה' לנשברי לב" (תהלים ל''ד, י''ט)

הבורא לא הפקיר את גורל ענייו, אלמנותיו ויתומיו בידי רגשות חסד חולפים. באמצעות מצוות צדקה הופכת הדאגה לאומללים אלו לחוב קדוש. בחסות חובה זו יימצאו פתרונות נאותים לעוני, לסבל ולמחסור, והמקבל, הנאלץ לפשוט יד, מוגן מביזוי ומהשפלה. יהודי המקבל צדקה. מידי אחיו, אינו חש שהמתנה משפילה את ערכו, שהרי לא מיד הנותן מקבל הוא את פרנסתו, כי אם מידיו המלאות והפתוחות של הקב"ה. הנדבה בישראל קרויה בשם "צדקה", מילה הנגזרת משורש "צדק". שכן מקבילה היא יותר למושג הצדק מאשר למידת הרחמים.

מלבד הצדקה הגלויה שידועה ברבים, הונהגה בקהילות ישראל הצדקה הצנועה והחשאית – "מתן בסתר". דוגמה יפה לצדקה זו, ניתן לראות במנהג "שתי הקופסאות". בימי השבעה הנהיגו בקהילות מסויימות לשלוח לבתי האבלים, עניים כעשירים, שתי קופות צדקה. אחת מלאה ואחת ריקה. קופות אלו שימשו למטרה של גביה ותמיכה כאחת. העני נטל מן הקופה האחת את הסכום שבתוכה – כולו או חלקו, כפי צורכו. והעשיר הוסיף משלו לקופה השניה כאשר ידבנו ליבו. מנהג זה הינו סמל ומופת למתן בסתר.

ההסטוריה מלמדת כי הצדקה לא משה מקרב בני עמנו הן בשלוותם והן בגלותם, בימי רווחתם, כמו גם בימי דלותם ודחקותם. רגש האחווה ההדדי היה אחד מסודות קיומו של עם ישראל. הוא איחד את חלקי העם המפוזרים בעולם ועורר לעזור איש לאחיו בשעת צרה. הלב היהודי החם לא יכול היה מעולם לעמוד מול צרת הדל בשוויון נפש. מידות החסד וההענקה שכל-כולן נדיבות למען הזולת, הינן קניינים יחודיים של בני ישראל, והם נוצצים כיהלומים בכתר הפז של העם הנבחר. מוכיחים הם שהלב היהודי חש בצערו של הזולת, משתדל למלא את חסרונו ולתמוך בו בשעתו הקשה.