הקב"ה הנחיל לנו את תרי"ג המצוות, תוך כדי הודעה ברורה שטעמיהן של חלק מהמצוות כמוסים, והינם מעבר לבינתנו. אין לנו ספק שלכל מצוה יש די והותר טעמים וסיבות המחייבים את קיומה. ואם כן, מפני מה העלים הקב"ה מאיתנו טעמים אלו? כלום לא היה עדיף שהתורה תבהיר לנו את כל הסיבות והטעמים הקשורים למצוות? דומה שכך יהיה לנו קל יותר לקיימן.

אחד ההסברים הוא שבקיום המצוות הבלתי מוסברות, בולט יותר עקרון "קבלת עול מלכות שמים", שהוא עיקרון מרכזי ביהדות. עיקרון זה הוא כה חשוב, עד שפעמיים בכל יום אנו מצווים לשנן בפינו את הפסוק "שמע ישראל", שמשמעותו היא "קבלת עול מלכות שמים". שינון יומי זה נועד להחדיר לתודעתנו ערך נעלה זה.

ההיסטוריה היהודית מעידה על חשיבותו של פסוק זה. הפסוק "שמע ישראל" הוא הפסוק השגור ביותר בפי העם. יהודים נשאוהו על שפתותיהם בכל עת ובכל מצב. בעלותם על מוקד הם השמיעוהו בקול רם, והוא לא מש גם מזכרונם של אלו שהתרחקו מהיהדות והגיעו עד סף התבוללות.

"קבלת עול מלכות שמים" היא הבסיס לקיום המצוות כולן, והיא באה, כאמור, לידי ביטוי בעיקר בקיומן של המצוות שטעמן לא נודע לנו.

קבלת עול מלכות שמים הינה שלב חיוני בדרך לקיום המצוות. אם אדם אינו מכיר בסמכותו של  המצוֶה, אין מקום להורות לו לקיים את מצוותו. נסביר את הדברים:

פלוני נמנע ממעשים מסויימים מפני שהוא סבור שהם עלולים להזיק לבריאות גופו או לשלמות החברה וכדו'. יתכן שהוא עושה מעשה טוב, אולם אין כל אפשרות לכנות זאת 'קיום מצוות'. קיום מצוות משמעותו ציות לחוקי הבורא. בהעדר כפיפות מוחלטת לבורא, גם המעשים הנעלים ביותר אינם נחשבים למצוות. בדרך זו האדם עובד את עצמו, את החברה או את כל גורם אחר, אולם לכלל עבודת ה' הוא לא הגיע.

קיום המצוות נובע מהשאיפה לציית לרצון הבורא, תוכנן של המצוות הוא ציייתנות. המושג: "עול מלכות שמים" כולל בתוכו יותר מאשר את האמונה בה' קונה שמים וארץ.

משמעות המושג "קבלת עול" היא שהאדם חי תדיר תחת ההכרה שהוא אינו היישות המרכזית בתבל, אלא יש מעליו יישות עליונה. יש אנשים שכל תפיסת עולמם סובבת והולכת סביב עצמם בלבד. לפי דעתם, הם מהווים את נקודת המרכז בהוויה, וכל קיומה של יישות נוספת בעולם הוא למען תועלתם בלבד. לפי אורח חשיבה אנוכי זה, ההשקפה על הזולת נובעת מנקודת מבט של תועלת עצמית. גם החברה כולה משתקפת בעיניו מתוך ראי עצמי זה.

גם החמדה נובעת מהכרה מוטעית זו. אותו אדם סבור שהכל "מגיע לו", שראוי שהכל יהיה שלו, וממילא אין הוא רואה סיבה לרסן את רצונותיו.

התורה מבקשת לעקור השקפה זו מן האדם. היא מבקשת להחדיר את הכרת האמת שמציאותו של הקב"ה היא היא המציאות המרכזית היחידה הקיימת בעולם. כל ההוויה נובעת אך ורק מתוך רצונו של הבורא, ולפיכך היא חייבת לנהוג לפי הנחיותיו.

רום ערכן של מצוות התורה נשגב מבינתנו. קטנים אנו מלאמוד עד להיכן מגיעים מעשי מצוותיו של אדם מישראל, אילו תיקונים עילאיים נעשים על ידו בכל העולמות, ומה רבה היא התועלת הצומחת ממעשי המצוות לנפש האדם.

על כל מצוה ממצוות התורה עומד התנא ומזהיר (אבות ד', ב'): "הוי רץ למצוה קלה כבחמורה". כל מצוה, אף זו הנחשבת כקלה, עומקה ורומה חובקים זרועות עולם ומתנשאים למעלה ראש.

שכר העולם הבא צפון וחתום הוא מעין הבריות. אפילו הנביאים שנתנבאו על ריבוי הטובות והשפע שירדו משמים בעקבות קיום המצוות, עינם לא ראתה את שכר העולם הבא עצמו. שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא עולה בערכה מעל ומעבר כל התענוגים המצויים בחיי העולם הזה גם יחד.