היה היה עשיר גדול, ושמו זלמן, שהתגורר בבית מפואר, הוא היה גם תלמיד חכם וירא שמים, אך דבר אחד העיב על אושרו: שלוש בנות בוגרות לו בבית, שיושבות ומצפות לחתן שהבושש לבוא...

כמו כל יהודי טוב שם זלמן פעמיו לעיירה הסמוכה, לקבל ברכה מהרבי הצדיק, אולי סוף סוף יזכה לראות את בנותיו עומדות מאושרות מתחת לחופה. נעמד בתור, הנה רק עוד אדם אחד לפניו, היה זה מנהל הבנק הגדול בעיר הסמוכה, שם מופקד כל כספו. כשהגיע תורו להיכנס לרבי, תינה את צערו בפניו ואמר לו: רבי! כסף לא חסר לי, עשיר גדול הנני, אך מה שווה כל כספי כשבנותי בביתי?

ברכו הרבי מעומק ליבו, ולפני שהלך שאלו: "יאמר לי כבודו, אמרת שעשיר גדול הינך, היכן מופקד כל כספך?" ענה לו זלמן: "בבנק של האדם שהיה לפניי אצל הרבי". "אני ממליץ לך להוציא את כל הכסף מהבנק" - אמר הרבי... זלמן התפלא, אך נאמנים עליו דברי הצדיק, החיש את צעדיו לעיר ונתן הוראה למשוך את כספו ולהעבירו לביתו. 

כעבור ימים אחדים הגיע זלמן לעיר לרגל עסקיו, והנה  מתברר לו, שהבנק אשר כספו היה מופקד שם עד לפני מספר ימים, פשט את הרגל. "הודו לה' כי טוב!" התרגש זלמן, בזכות הרבי ניצל כספי... החליט זלמן על אתר לשוב לרבי, ולתת לו עשרה אחוזים, שיחלקם לצורכי צדקה.

מהחלטה למעשה, וכבר ניצב הוא בחדרו של הרבי, מעותיו בידו, והוא אומר בהתרגשות: "יש בידי סכום גדול לצדקה, בזכות הרבי נותר כספי ברשותי, ולא ירד לתהומות..." הרבי ראה סכום כה גדול ושאל מה זאת, שח זלמן לרבי את כל אשר ארע בעקבות העצה שקיבל. הרבי שמע ונחרד כולו: "מה, הבנק נסגר? מה אתה שח, לא ידעתי... ה' ירחם".

'מדוע הרבי מתפלא?' הרהר זלמן בליבו, 'הרי כשבאתי לרבי בפעם הראשונה נכנס לפני מנהל הבנק וכנראה דיווח על מצבו. ולכן, מן הסתם, הורה לי הרבי להוציא את כספי!'... הוא שטח את תמיהתו בפני הרבי.

אמר הרבי לזלמן: "מנהל הבנק לא אמר לי מאומה על מצבו. גם לו היה אומר לי, וכי עולה על דעתך שהייתי מגלה לך על מה שוחחתי איתו? חס וחלילה! רק מה, תמיד כשהוא נכנס אני שואל לשלומו  והוא תמיד עונה לי: ברוך השם, מצוין! הפעם, לשם שינוי, הוא ענה לי: 'מצפים למשיח שיגאלנו'. אמרתי לעצמי, אם הוא מדבר על המשיח, נראה שמצבו לא טוב"...

*

הבה נהיה כנים עם עצמנו, האם אנו לא נוהגים כאותו מנהל? האם אנו באמת מצפים לגאולה, או רק כשקשה לנו אנו אומרים: אה, מתי יבוא כבר המשיח...   

בית שני חרב מפני שנאת חינם, זאת יודעים כולנו. חייבים לזכור ש"כל שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו חרב בימיו", כל עוד שלא נתקן את שנאת החינם, אין סיבה שבית המקדש השלישי ייבנה...

אין ברירה, חייבים להתחזק באהבת חינם.

בפרשתנו, פרשת דברים,  מוכיח משה רבינו את עם ישראל על מקרים שונים שהיו בתקופת שהותם במדבר. את רוב התוכחות הוא מזכיר ברמז, אך שתיים מהן הוא מפרט בהרחבה. אחת מהן היא חטא המרגלים.. בין שאר דבריו הוא אומר: "ותרגנו באהליכם ותאמרו, בשנאת השם אותנו הוציאנו מארץ מצרים..."

כשקוראים את הפסוק אי אפשר שלא לתהות, כיצד יכול להיות שבני ישראל יאמרו כזה משפט? בני ישראל יצאו ממצרים למדבר, מה הם אכלו? דוד המלך מגדיר את המן כ"לחם אבירים" - אוכל שמלאכי השרת אוכלים אותו. הם יכלו להרגיש במן כל טעם שרק חפצו... ככה מתנהג מי ששונא? בארה של מרים ליוותה אותם, ענני הכבוד הגנו עליהם מהשרב, והם שהו בטמפרטורה מבוקרת לאורך כל השנים. התורה מעידה שהבגדים לא בלו מעליהם במשך ארבעים שנה... איך אפשר לומר שאלוקים שונא אותנו?

קטונתי מלהסביר אותם, אנו עפר ואפר לעומתם. אבל משפט זה נכתב בתורה, ובודאי הוא רלוונטי עבורנו...

בודאי רלוונטי, בדיוק כמו שנאת חינם. אלוקים נותן לנו הכול, וה"תודה" שלנו היא "בשנאת השם אותנו הוציאנו מארץ מצרים". אמנם כך נראה האדם. בואו נהיה מודעים למה שאנחנו, ידיעת הבעיה היא חצי מהפתרון...

שנאת החינם של המרגלים אירעה בתאריך ט' באב. בלילה זה בכו בני ישראל לראשונה. המרגלים גרמו לעם כולו לבכות ולהרתע מלהיכנס אל הארץ. אמר אלוקים: אתם בכיתם בתאריך זה, בכייה של חינם, לכן, ביום זה תבכו בכייה לדורות... ואמנם כעבור מאות שנים, גם בית ראשון וגם בית שני חרבו  בט' באב.

התלמוד מספר שבית המקדש השני חרב בגלל שנאת חינם. ידוע הסיפור על קמצא ובר קמצא. תסלחו לי אם אזכיר אותו בקצרה. אדם אחד ערך סעודה גדולה, וביקש משלוחו להזמין את קמצא ידידו, בטעות השליח הזמין את בר קמצא, שהיה שונאו... כשבר קמצא קיבל את ההזמנה הוא שמח מאוד, בחושבו שרוצים להתפייס עימו, וכמובן  בא לסעודה. כשראה בעל הסעודה את בר קמצא  הוא כעס מאוד, וציווה עליו לצאת מיד, חרף כל תחנוניו של בר קמצא שלא לביישו.

בר קמצא כעס מאוד, בפרט הציקה לו העובדה שהציבור ראה את ההשפלה ולא מחה בבעל השמחה. החליט לפנות לקיסר הרומאי, וההמשך ידוע.

יש לי שאלה: זה נקרא שנאת "חינם"? הרי הייתה לבר קמצא סיבה שהובילה אותו למהלך, הוא הושפל קשות. למה זה נקרא "חינם"?

אציע בפניכם רעיון.

בתלמוד נאמר: "אין אדם נוקף (מקבל מכה) אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה", תפיסה זו מהווה אבן יסוד ביהדות. אין "סתם". מה שנגזר עליך - תקבל באהבה.

פגעו בך? הושפלת? הפוגעים הם השליחים, הם לא היוזמים. אדם מקבל לתיבת הדואר חשבון מנופח מחברת החשמל, והוא כועס על הדוור... לאלוקים יש חשבון מדוקדק עם כל אחד, אם זה לא היה מגיע לך, העולם היה מתהפך ולא היית מקבל את המכה. לחיות בתחושה כזו זו עבודת חיים. בר קמצא נפגע קשות, הוא לא השכיל להבין שלנקום במארח ובנוכחים זוהי 'שנאת חינם', הם לא קשורים לסיפור, הם משמשים כאותו דוור. אם הם נהגו כשורה או לא, זה לא חשבון שלך, תשאיר זאת לאלוקים.

וסיפור נוסף:

האחים הקדושים, רבי זושא מאניפולי ורבי אלימלך מליז'נסק, התארחו בפונדק דרכים באחד ממסעותיהם. הפונדק היה עמוס, ובלית ברירה הקצה עבורם בעל הפונדק שתי מיטות בקצה ה"לובי". רבי אלימלך ישן במיטה הפנימית, ורבי זושא - בחיצונית. באמצע הלילה הגיעה לפונדק קבוצת גויים שיכורים, שהחליטו להתעלל בשני ה"יהודונים" הישנים בפינה. הם העירו את רבי זושא, ששכב כאמור, במיטה החיצונית, ופקדו עליו לרקוד בפניהם. הרבה ברירות לא היו לו, קיבל על עצמו את הביזיונות בתקווה שיכפרו על עוונותיו,  ורקד.

הגויים היו מרוצים והמשיכו לשתות לשוכרה, ורבי זושא חזר למיטתו. לאחר כמה דקות הם שבו והעירו אותו, ושוב רקד רבי זושא לקול צחוקם המתגלגל וחזר למיטתו, אולם הפעם, אמר לו אחיו רבי אלימלך: "למה תסבול רק אתה ביזיונות, גם לי מגיע. בוא ונתחלף, אתה תישן במיטה הפנימית, ואני בחיצונית", וכך עשו.

לאחר כמה דקות  שבו הגויים להעירו, אולם הפעם הם אמרו בינם לבין עצמם: "פעמיים הערנו את ההוא ששוכב במיטה החיצונית, בואו הפעם נעיר את מי שישן במיטה הפנימית"... ורבי זושא נאלץ לרקוד בפעם השלישית. אמר רבי זושא את המשפט הבא: "כשנגזר על זושא לרקוד - זושא ירקוד".