ראו נא, מה עמוקה הייתה חכמתו של משה, המנהיג הישיש, כשנפרד מן העם בערבות מואב. שימו לב, עד מה מקיפה ובהירה הייתה נבואתו של האיש, שעה שנשא באוזני בני ישראל את המונולוג האחרון בחייו.

כל מה שכתוב בפרקים אלו משתלשל מעולם אצילותו של האיש שרוח אלוקים פעמה בו.

הפעם נמשכת העין אל אחת מבקשותיו הראשונות מן העם, אותה ביטא בתחילת מעמד הפרידה בטרם מותו, וכה אמר להם: "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק" (דברים א', ט"ז).

"אתם", מזכיר להם משה, "תיכנסו עוד מעט לארץ ישראל, ואני כבר לא אהיה עמכם. בעזרת הא-ל תקימו בה את מדינת הייעוד העברית, ותעצבו את חברת התורה. אבקשכם, איפוא, שתניחו בתשתית חברתכם את ה'שמוע בין אחיכם'. כלומר, חנכו את עצמכם, כבר בראשית הדרך, לשמוע מה בפי רעיכם, הטו אוזן לדברי הזולת. הדבר חיוני לקיומכם.

לשמוע פירושו להאזין, ולהאזין פירושו להתחשב בזולת. להקשיב לו, בתשומת לב. לקלוט כראוי את מה שהוא אומר, להטות אוזן לדובר אליך. ובעיקר, להתייחס לטענותיו, להצגת העמדות השונה, וכמובן, לתת לו לסיים את דבריו בלא לקטוע אותם.

המילה "להאזין" באה מלשון "איזון". ואין איזון בתוככי לבו של אדם, בין איש לרעהו, בלא האזנה ראויה לשמה. גם חוש שווי המשקל הגופני מצוי, כידוע, באוזן הפנימית. ועל כן, נקבעו בגולגולתנו שתי אוזניים ופה אחד. השואף, שדבריו יהיו מאוזנים, ידבר נא מחצית ממה שהוא שומע אך יאזין כפול. זה סוד האוזן המאזנת, היוצרת קירבה, הבנה והרמוניה.

כמה קשה בקשתו של משה רבינו?

רש"י מוסיף בהבנת חובת השמיעה: "שמוע! לשון הווה".

לעולם אין לומר: "שמענו אותך כבר", שמענו בלשון עבר, וכך לאטום את האוזניים. כי אם שמוע, שמיעה בלשון הווה, כפעולה נמשכת ללא הרף. תמיד להאזין, תמיד להקשיב מחדש. אולי, בכל זאת, יש משהו בדבריו.

"שמוע" מבקש משה את העם, הנכנס לארץ, ואז קיים סיכוי לאפשרות גישור על פני פערים בחברה.

העם חייב להפוך את הפשרה ביחסים הבין אנושיים - לאידיאולוגיה, לאמצעי קיום יסודי. כי בה, בפשרה, משתקף הצדק ומשפטו.

"שמוע בין אחיכם".

לו ידעת כי הזולת אחיך הוא, פשוטו כמשמעו, או יותר נכון: לו חשת, כי אחיך הוא, עצמך ובשרך, כי אז, למרות השוני, המחלוקת והאינטרסים המנוגדים, היית מבין ויודע, שקיים משהו מהותי ושורשי המקשר ביניכם. היה לך קל יותר לשמוע מה בפיו. לו הייתה אחוות יסוד זו ברורה לך מעבר להתפלגויות שעל פני השטח - כי אז היית מסוגל לנסות ולהבין, לגשר ולחתור לקראת דו-קיום של פשרה.

קשה עליך השמיעה, משום שאתה חש ניכור כלפי הזולת, ורואה את עצמך כיחידה נפרדת ממנו, כמציאות בפני עצמה ולא כחלק מן השלם.

למעשה, כולנו, כל בני אנוש, שייכים למשפחה אחת. זו סיבה מספקת כדי לחיות בשלום. ואם מופנית דרישה זו כלפי המין האנושי כולו, בוודאי, שקולה חייב להישמע לפחות בתוך עם ישראל.

מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופישרה"