בשנת 1978 ניטשה במדינת ישראל מערכה ציבורית רחבה למען חקיקת החוק למניעת הפלות. שר המשפטים דאז, שמואל תמיר, היה מן המתנגדים הבולטים לחקיקת החוק, ונראה היה כי המאמצים למען חקיקתו ייכשלו. כשעלה החוק לדיון על שולחן הממשלה, התברר, כי שר המשפטים שינה את דעתו והפך לתומך נלהב לחוק זה. האחראי לשינוי בתודעתו של שר המשפטים היה רבי רפאל לוין, בנו של רבי אריה לוין.
ערב הדיון בממשלה, ביקשו ראשי אגודת ישראל להפגש עם שר המשפטים כדי לנסות לשכנעו להסיר את התנגדותו. הם הגיעו לביתו, כשהם מלווים ברבי רפאל לוין. צירופו של הרב למשלחת הפוליטית היה אירוע חריג, ונבע מתוך אמונתם כי היכרותו עם השר תמיר, שבעבר היה חבר בארגון האצ"ל ומקורב לרבי אריה לוין, אבי אסירי המחתרות, תסייע בידם להטות את ליבו.
כשנכנסו חברי המשלחת לבית השר, ביקש רבי רפאל את רשות הדיבור, כדי לספר לשר סיפור ששמע מאביו, רבי אריה.
"ברמת גן" - פתח הרב בסיפורו - "התגורר זוג צעיר שזה עתה החל את דרכו המשפחתית. תוך זמן קצר הרתה האשה למזל טוב, אלא שההריון היה למורת רוחה, ומסיבות כלכליות ואישיות היא ביקשה להפסיק את הריונה. כשנודע הדבר להוריה, ניגשו בבהילות לביתו של הרב אריה לוין וביקשוהו שידבר על ליבה של בתם. הרב שראה בדבר הצלת נפשות, נסע מביתו שבירושלים לרמת גן ונקש על דלת ביתה. משפתחה נכנס הרב, התיישב, והחל להתייפח ולייבב. האשה הצעירה עמדה מולו חסרת אונים בתוך כדי שהיא מנסה להרגיעו, אך לשווא.
כששאלה למבוקשו, הביט בה הרב מבעד לדמעותיו במבט חודר. היא, שחכמה היתה, הבינה את סיבת בואו, ובניסיון להרגיעו אמרה: "כבוד הרב, אל תבכה, אני נשבעת לך – אביא אותו לעולם". משיצאו הדברים מפיה, קם הרב ממקומו, ברכה בבריאות איתנה ויצא מביתה.
בבריתו של הילד העניקו לו הוריו את השם שמואל. והילד הזה הוא אתה! – שמואל תמיר".
שר המשפטים נדהם מן הסיפור, ומשנרגע אמר: "אם נכון הדבר, אתמוך בחוק בכל ליבי". בנוכחותם התקשר לאמו, וכששאלה אם נכון הדבר, החלה האם לבכות ולנסות להסביר כי התקופה היתה קשה מאד. לשאלה אם ביקר הרב בביתה, ענתה כי אכן כך היה. שר המשפטים קיים את הבטחתו ו"חוק ההפלות" הפך לחלק מחוקי מדינת ישראל.
אמנות התוכחה
התורה מתארת כיצד הוכיח משה את בני ישראל בטרם מותו על מעשיהם ועל חטאיהם בעת נדודיהם במדבר. יותר משמלמדת התורה את עצם התוכחה, מלמדת היא כיצד מוכיחים, ומי הוא הראוי להוכיח. וכך נאמר (דברים א', א'-ד'):
"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, בעבר הירדן, במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תפל, ולבן, וחצרת ודי זהב. אחד עשר יום מחרב דרך הר שעיר, עד קדש ברנע. ויהי בארבעים שנה, בעשתי עשר חדש באחד לחדש, דבר משה אל בני ישראל, ככל אשר צוה ה' אותו אליהם. אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרת באדרעי".
כמה שאלות צצות מול עיניו של המתבונן בפסוקים אלו: א. מדוע ממתין משה עד מותו, כדי להוכיח את בני ישראל? ב. מדוע מוכיח אותם משה בלשון מעורפלת, כגון: "בין פארן" – הוכיחן על חטא המרגלים, "ובין תופל ולבן"- הוכיחן על שתפלו על המן שהוא לבן ואמרו: 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל', "וחצרות" – הוכיחן על מחלוקת קורח ועדתו, "ודי זהב" – הוכיחן על חטא העגל. ג. מדוע מדגישה התורה כי התוכחה נאמרה לאחר הכותו את סיחון מלך חשבון ואת עוג מלך הבשן, וכי לא יכול היה להוכיחן לפני שניצח אותם?
עיון מדוקדק בפסוקים אלו מאיר באור יקרות את דמותו של המוכיח ואת צורתה של התוכחה המתקבלת על הלב.
התוכחה כאמצעי
מטרתה של התוכחה אינה בעצם אמירתה, אלא בקבלתה על ידי מי שמוכיחים אותו. אם לא יקבלה, עדיף לה שלא תאמר.
מהצפנת תוכחתו של משה, לומדים אנו כי תוכחה הנאמרת בלשון נסתרת ראוי לה שתאמר. זאת כדי שלא לבייש את מי שמוכיחים אותו וכדי להותיר לו מקום לחזור בו ממעשיו. תוכחה גלויה עלולה להקשות את עורפו של האדם, ואין היא משיגה את מטרתה. לפעמים יש בתוכחה לא נכונה זו כדי להפוך את השוגג למזיד, מתוך רצון להכעיס את המוכיח.
מסיבה זו בחר משה להוכיחם רק לפני מותו. וזה לשון חז"ל: "ממי למד? מיעקב - שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה... אמר לו (יעקב לראובן): מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי... "
מדברי המדרש ניתן להבין כי דברי יעקב לבנו ראובן נאמרים כתשובה לשאלה: "מפני מה לא הוכחתיך?" המדרש מגלה כי כאשר הוכיח יעקב את ראובן, שאלו בנו מדוע לא הוכיחו עד עתה, ותשובת יעקב היתה: "כדי שלא תניחני, ותלך ותדבק בעשיו אחי". חששו של יעקב נבע מן הידיעה כי לפעמים, במקום להתמודד מול התוכחה, מעדיף המוכח לפרוק עול לחלוטין, וזאת כדי "להעניש" את מוכיחו. אם הדברים נאמרים על ראובן, על אחת כמה וכמה שהם נאמרים עלינו.
הסיכון שבתוכחה
בהמשך מונה המדרש סיבות נוספות לכך, שאין ראוי להוכיח אלא לפני המיתה: "כדי שלא יהיה מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ושלא יהיה חברו רואהו ומתבייש ממנו, ושלא יהיה בלבו עליו, ושלא יהיו המוכיחים מתווכחים".
תוכחה החוזרת על עצמה מאבדת מערכה ואף מערכו של המוכיח. אם אין היא מתקבלת בפעם הראשונה, אות הוא כי לדעתו של מי שמוכיחים אותו המוכיח אינו ראוי להוכיח או שהתוכחה אינה ראויה בעיניו. ב"מחסנית" התוכחה יש כדור אחד בלבד. משהשתמשנו בו, שוב אין אנו יכולים להשתמש בו.
נוסף לזאת, חז"ל מגלים לנו כי טבעו של האדם שהוא מנסה לגונן על מעשיו. על כן, כאשר מוכיחים אותו, הוא ינסה להצדיק את מעשיו. כאשר מוכיח האדם את חברו לפני מותו, לא יוכל האדם להתווכח ולהצדיק את מעשיו גם אם לא ירצה יקבלם.
כמו כן, טבעה של התוכחה שהיא מרחיקה את מי שמוכיחים אותו מן המוכיח עקב בושתו, ונמצא שהפסדה של התוכחה גדול משכרה, שהרי במקום לקרב את האדם היא מרחיקתו ממנו.
"נאמנים פצעי אוהב"
הסיבה שמשה מוכיח את ישראל רק "אחרי הכותו את סיחון מלך חשבון", ולא לפני כן, מלמדת מיהו הראוי להוכיח תוכחה המתקבלת על הלב. "אמר משה: אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצה הארץ, יאמרו, מה לזה עלינו? מה היטיב לנו? אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה שאין בו כוח להכניסנו לארץ. לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם, והורישם את ארצם, ואחר כך הוכיחם". משה רבינו הוכיח בדיוק ברגע הנכון, לאחר שהראה שה' מובילם לנצחונות גדולים.
זאת ועוד, כאשר התוכחה נאמרת מפיו של אוהב, מקהה היא את התנגדותו של הזולת לקבלה. התנגדות זו, שורשה בתחושה כי המוכיח אינו חפץ בטובתו של מי שמוכיחים, אלא הוא חפץ בהשפלתו. אדם הסבור כי סיבת התוכחה אינה אמיתית, אלא מתוך קנאה או צרות עין היא באה, יסרב לקבלה. לעומת זאת, כאשר נאמרת התוכחה מפיו של אוהב, נאלץ השני לקבלה.
מרבי אריה לוין לומדים אנו כי לפעמים דמעות מעבירות מסר של תוכחה במקום שאין המילים מסוגלות להוכיח. לפני שאנו מוכיחים את זולתנו, ראוי לנו לבדוק אם ראויים אנו לכך ואם מכירים אנו את כללי התוכחה.