מעשה באשה אחת שהיתה בשכונתו של רבן גמליאל והיה לה בן תשחורת ומת, והיתה בוכה עליו בלילה והיה רבן גמליאל שומע את קולה והיה נזכר בחורבן בית המקדש, והיה בוכה עמה עד שנשרו ריסי עיניו. (איכא רבא א' כ"ד)

יש להתבונן בפשר בכייה זו, וכי מה בין זה לחורבן בית מקדשנו? והלא כאן עסקינן בצרת יחיד - טרגדיה אישית מן הקשות ביותר שיש, לב מי לא יקרע לגזרים למשמע בכיה של אם יהודייה המקוננת על בנה, אך חורבן בית המקדש זהו אסון כללי לכלל ישראל, אסון של דורות, השפעתו היא במגוון מישורים. יש להבין א"כ את ההקשר בין שני האסונות.

אכן, לדעת חלק מן המפרשים, אין באמת קשר מהותי בין הדברים. אלא שרבן גמליאל התעורר מבכייה של אומללה זו כדי להיזכר בחורבן בית המקדש ולהתאבל עליו.

אך יישוב זה טעון ביאור: א. במדרש מובא מעשה זה על הפסוק הנאמר במגילת איכה: "בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה" (א' ב'). ומסתבר שיש קשר מהותי בין צערה של אישה זו לצער החורבן!  משמע שמעשה נקודתי זה מלמדנו את הבנת הבכיה על חורבן הבית ולא כ"מעורר" גרידא לבכיה! ב. הרי אמרו חז"ל שרבן גמליאל שמע קול בכיה של 'אישה זו' והיה בוכה עמה, לשון זה מוכיח שדווקא הטרגדיה שלה היא שהזכירה לו את חורבן הבית וע"כ היה מצטער בצערה ובוכה עמה.

מיישב זאת הגאון רבי אשר וייס שליט"א (מעובד ע"י כותב הדברים) והנראה בזה, הנה מובן לכל,  שבית המקדש בתפארתו לא עמד רק לשם הקרבת קרבנות, אלא בית זה הווה מקום להשראת השכינה בעולם. כפי הנאמר באיכה: "איכה יעיב באפו ד' את בת ציון, השליך משמים ארץ תפארת ישראל, ולא זכר הדֹם רגליו ביום אפו" (ב' א') מבאר רש"י: "הדום רגליו - שרפרף מרגלותיו, וזה בית המקדש". והשראת השכינה ענינה "הארת פניו" יתברך, לבניו אהוביו, והארת פנים זו פירושה: הנהגת "מדת הרחמים" בעולם, וכאשר מדת הרחמים שורה על ישראל זוכים הם לחיים טובים וארוכים, ואך טוב וחסד ירדפום.

וזה לעומת זה: חורבן בית המקדש אינו רק ביטול הקורבנות, כי אם בעיקר "סילוק השכינה", ותוצאותיה של סילוק השכינה הן הנהגת: "הסתר פנים" בעולם שפירושה - מדת הדין מתוחה בעולם רח"ל, וכאשר מדת הדין מושלת בכיפה, החיים כרוכים בסבל ומכאוב ה"י.

וזה שמנבא הנביא זכריה: "כה אמר ה' צבאות עוד ישבו זקנים וזקנות ברחֹבות ירושלם ואיש משענתו בידו מרב ימים, ורחֹבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים בִּרְחֹבֹתֶיהָ". ( ח' - ד' ) שכאשר יבא הגואל ותחזור השכינה ותשרה בישראל, אלה יהיו חיינו, חיים של אריכות ימים ובריאות שלימה, זקנים וזקנות משענתם בידם וילדים וילדות משחקים ברחובותיה.

כאשר שומע רבן גמליאל את שכנתו הבוכה בלילות על בנה הקט שמת על פניה, רואה הוא בבכי זה  ביטוי לתוצאות מסילוקה של השכינה בעקבות חורבן הבית, שאילו זכינו להשראת השכינה היה ילד זה משחק ברחובות ירושלים עם שאר ילדי ירושלים... ומשלא זכינו ואשה אומללה זו בוכה בלילות על בנה הקטן, אין זה אלא משום שהקב"ה הסתיר פניו וסילק שכינתו מישראל. מובן א"כ ההקשר בין הפסוק: "בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה" למעשה זה.

ומסיים הגר"א וייס את דבריו: "לאור הדברים  גם היום לאחר 1948 שנים מחורבן הבית, כל אחד ואחד מאתנו מסוגל להרגיש בעליל בצער החורבן ובקל יתאבל על המקדש והקודש, מפני שהלא רבות הנה שכנותיה של רבן גמליאל... ולדאבון לב כמעט ואין לך בית אשר אין שם מת... ובכל עיר ובכל שכונה יש אישה הבוכה בלילות על בן תשחורת או איש צעיר שהלך לעולמו, או הנאבק בייסורי מחלה קשה, או אֵם המבכה בדמעות על בן תשחורת בן עליה לשעבר... שעזב את עולמו הרוחני ויצא לתרבות רעה. וכדומה צרות רבות מצאנו, וכל המטה אוזן ישמע את שכנתו של רבן גמליאל הבוכה בלילות ויבכה עמה על צערן של ישראל, על הסתר הפנים ומדת הדין השורה על ישראל".

בעל ה"שרידי אש" זצוק"ל מיישב את הקשר בין מעשה זה לפסוק בהקשר ישיר לחורבן הבית  בדברים מאלפים ומרגשים: (מעובד) "דמעות אֵם במסתרים, מי שהיתה בוכיה בינה לבין עצמה, כֶאב לבהּ של אֵם עמוק עמוק ותרופה אין לו, כאב שהתפרץ בִּדְמִי - הַלֵּיל בשעה שעין זרים לא תשלוט בו, כְּאֵב אֵם שובר בזרוע את כבליו ומשתפך בעוז, זהו מה שהזכיר לרבן גמליאל את בית המקדש ועורר בו את כאב החורבן.

צער וייסורים לבלי קץ של אֵם שׁוגה  באהבת בניה ורק בהם הגיגהּ כל היום, חורבן אשרה של אם זו ולבה המשׁומם הם-הם דברים שעל פיהם נרגיש בכאב התנאים הגדולים שלנו, ובצער החורבן שקֹנן בליבם.

לא כל בני הדור ידעו והכירו בגודל האבדה שגרם להם חורבן הבית. וכי מה חסר היה להם?  קרבנות? הללו רק ערך של "סמל" היה להם... אות וסמל לאמונה ודעה, לכוונה פנימית ולתשובה. ואם כן מהו האסון הגדול בהעדר ביטוי חיצוני זה?! כך חשבו אולי "המעשיים" שבהם, מי שמודים רק בדברים המביאים תועלת מוחשית.

אולם אחרת חשבו בעלי הנפש והרגש, להם חורבן הבית פירושו היה משבר והרס חייהם הפנימיים. בית המקדש היה להם מעין "נקודת אָסֵף", מקום שבו נקבצו אחים פזורים, אחים למשפחה אחת גדולה נתכנסו ובאו בו, התאספו ובאו בני שׂה פזורה ישראל. אין לך דבר בעולם שאפשר לו ללכּד נשמות ישראליות ולמזגן לחטיבה אחת כמו הקדושה הדתית.

אין ביד שׂפה או נֶכֶס משותף אחר ללכד את האישים הישראליים ולעשותם לקבוץ אחדות. בנשמת כל יחיד מישראל טבועה אינדיבידוּאליות מיוחדת ואי אפשר לו לשום דבר בעולם לטשטש אותה. ורק בבית המקדש בירושלים עיר הקודש חולל נפלאות ורק בכוחו היה ליצור אחדות פנימית מוצקה של הלאום המפוזר והמפורד. בית הבחירה בירושלים היה להם מקור חיים משותף, בבחינת אם המאכילה את ילדה הקט. ממנו הם שאבו את לשדם וכחם.

בית המקדש היה מולדת ליהודי הנודד ברוחו. בית שבו הנשמה היהודית מכה שורשים עמוק עמוק. בלא בית זה, היה היהודי חש עצמו נטול קרקע וחשׂוך מולדת גם בשעה שהוא יושב על אדמת הקֹדש  של ארץ ישראל.

ואפילו הרגש הטבעי של אחדות עממית שישנו גם אצל היהודים, גם רגש זה ינק שפע של חיוּת מקרקע בית המקדש. בית המקדש היה לישראל בבחינת "אֵם", בו מצאו אהבה, כפרה ואחווה. מראה בית המקדש פעל כתמונת אֵם פורשׂת כפים וקוראת לבניה: "אנא, אל תשכחו כי אחים אתם!"

וכי מה הפסידו בנים במובן הכלכלי במות עליהם אמם, והם עומדים ברשות עצמם?! לא כלום! מבחינה חומרית לא הפסידו כלום. ואולם מי שזכה ליהנות מאהבת - אם יודע מה קשה על הבן אבדן אֵם. כפי שמתבטא הנביא ישעיהו על יחס אימהי זה: "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלַ‍ִם תְּנֻחָמוּ". (ס"ו י"ג) מבאר ה"מצודת דוד" "אשר אמו תנחמנו" - דרך האם לנחם את בנה יותר מן האב.

ראה רבן גמליאל והסתכל באם השכולה והאומללה, במלאכת עבודתה ביום יום, היתה אנוסה לעבוד ולהביא את לחמה הזעום, אך בלילות התבודדה בחדרה, והיתה בוכיה בינה לבין עצמה מתוך אהבה ומתוך כאב, צער, וגעגוע, הכבדים מנשוא, מתוך בכיות עמוקות אלו חש והרגיש רבן גמליאל את פירושה של התייתמות. ואז בכו גם שניהם - האישה האם השכולה והתנא הגדול, זֹו על שום שלֻקח ממנה ילדה, וזה - על אמו כי איננה עוד"...

נראה שהמקור לדבריו נמצא בגמרא ברכות (ג.): "תניא, אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח, (והמתין לי) עד שסיימתי תפילתי... ואמר לי: "בני, מה קול שמעת בחורבה זו?" ואמרתי לו: "שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: 'אוי לבנים, שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות'". ואמר לי: חייך וחיי ראשך! לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום, שלוש פעמים אומרת כך. ולא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין: "יהא שמיה הגדול מבורך", הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: "אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך! מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם".

לכשנתבונן בחורבן בית מקדשנו ממבט יתמותי זה, נחוש את עומק החסר, כך יתעצם  עומק הקשר אל בית חיינו, ונזעק בבקשה ובתחנונים:          

"השיבנו ד' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" .

הדברים נכתבו לע"נ ראשי הישיבות הגאונים הגדולים ארזי הלבנון, אדירי התורה, שלדאבוננו איבדנו תוך שבוע ימים: הגאון הגדול רבי אריה פינקל זצוק"ל והגאון רבי משה מרדכי חדש זצוק"ל. על כך נאמר בחז"ל: (ר"ה ובמדרש איכה) "קשה סילוקן של צדיקים יותר מחרבן בית המקדש! דכתיב ביה (בחורבן הבית המקדש): "ותרד פלאים", ובסילוקן של צדיקים כתיב: "הפלא ופלא." ת. נ. צ. ב. ה.