בבריאת העולם קבע הקב"ה את חוקיות הטבע, כפי שנאמר בספר תהלים: "חוק נתן ולא יעבור" (קמ"ח, ו'). רצונו של ה' הוא שהעולם יתנהג בהתאם לחוקים קבועים. ה 'נס' הוא חריגה מחוקי הטבע, אולם גם אפשרות זו קיימת ביסוד בריאת העולם.

מי יכול לעשות נס? רק מי שברא את הטבע ומקיים אותו תמיד, מסוגל גם לשנותו.

הקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים בניסים גדולים, שהוכיחו לעין כל את מציאותו. הוא הוכיח שביכולתו לשנות את הטבע ולחולל ניסים החורגים ממסגרתו. הוכחה זו הועברה מדור לדור. הקב"ה אינו מעוניין להוכיח לכל אחד שהוא קיים, על ידי עשיית ניסים גלויים. ההוכחה התרחשה בעבר בעת התהוותנו לעם, וממשיכה לעמוד לנגד עינינו גם כיום.

אם נשאל: מה גורם לתבואה לצמוח? תהיה התשובה: בהכנת האדמה – חרישה, זריעה והשקיה, יש צירוף של הגורמים הטבעיים לצמיחת התבואה.

אם נמשיך לשאול: מדוע גורמות סיבות אלו לצמיחת התבואה, ילעגו לנו וישיבו: האין אלו מעשים שבכל יום?

בסופה של סידרת שאלות אודות הסיבות הגורמות להתהוות המהלכים הטבעיים, נגיע תמיד לשאלה עקרונית, שאין עליה תשובה מדעית. התשובה היחידה לשאלה זו היא שרצון הבורא הוא המוביל את המערכת כולה.  רצונו התמידי של הבורא גורם לנו לכנות את התופעות המתמידות בשם "טבע".

עלינו להודות שאין לנו תשובה מוחלטת וממצה לשאלה: 'מדוע נובעת התוצאה מן הסיבה'. ואם כן, האין זה נס תמידי שהתרגלנו אליו?

נתאר לעצמנו שאנו עדים לתהליך תחייה המתחולל בגופת אדם לאחר שנקברה באדמה. אט אט, ממעמקי הקבר, מתחיל לצמוח לעינינו גוף אנושי, גושי אדמה מוסטים הצידה, וגוף שלם, חי, מתנער ויוצא מתוך הקבר. מה היינו אומרים? ללא ספק היינו מתפעלים מנס תחיית המתים שמתרחש לעינינו. ואם כך, מדוע איננו מתפעלים מצמיחת תבואה? גם היא נזרעה באדמה, מתה ונרקבה, עד שנבט חדש בוקע ועולה, מדוע אין אירוע זה נחשב גם הוא לתחיית המתים? ההבדל היחיד הוא שהתרגלנו לתחיית הזרע, ואיננו רגילים לתחיית בני אדם. אילו היה המצב הפוך, היינו קוראים לתחיית אנשים "טבע" ולתחיית זרעים "נס".

מובן שישנם הסברים מדעיים לצמיחת הזרע (הסברים שאינם תקפים לתחיית המתים), אולם הסברים אלו עונים אך ורק לשאלה: 'איך?' ולא לשאלה: 'מדוע?' הם אינם מסבירים מדוע שלב מסויים מביא את השלב הבא. הנושא עלום מאיתנו, ותשובתו נמצאת בתחום החורג מהמדע.

למכלול התופעות הנקלטות על ידי חושינו אנו קוראים בשם "טבע". ניסיון החיים של האנושות הביא להכללה הקרויה בפינו "חוק טבע". כאשר נוכחו אנשים לראות כי חפץ מסויים נופל אל האדמה, וכמוהו עוד ועוד חפצים, הגיעו להכללה הקובעת כי על כל הגופים חל כח המשיכה של  כדור הארץ. בעזרת ניסויים ניתן לקבוע כללי התנהגות כמותיים, ולהעניק להם את השם 'חוק המשיכה'. אין כל הוכחה מדעית לעובדה שקיימים חוקים אלה, ואין כל הסבר מדעי או הוכחה לכך שהם קבועים לעולם, הכל נקבע בדרך ההסתברות. מדעי הטבע מתבססים על ההנחה המוקדמת, שחוקי טבע קיימים בכל זמן ובכל מקום.

הסיבה להתנהגות הטבע תהיה תמיד מחוץ לתחום חקירת המדע, בשל היותה עוסקת במהות ובתכלית ובשאלות פילוסופיות לא כמותיות. לא תתכן חקירה מדעית בדבר סיבת חוקי הטבע ומקורם. לכן, אם מחר לא תזרח השמש, לא נוכל לתבוע את הטבע על "הפרת חוזה".

נדגים מדוע המדע אינו יכול להסביר את הסיבות להתנהגות הטבע. אם נשאל מדען: מהי הסיבה שחומר פלוני הוא דליק והאחר אינו דליק? תשובתו תהיה שקיים שוני בפוטנציאל החמצון של שני החומרים. כשנחקור מהי הסיבה לשינוי זה, הוא ישייך זאת למרחק שונה של האלקטרונים מן הגרעין באותם חומרים. משנמשיך לחקור מהי הסיבה למרחקים השונים, הוא יתלה זאת במספר קליפות אלקטרוניות שונות. כל תשובה שתינתן, תותיר מקום לשאלה נוספת בדבר הסיבה לתופעה. אל הסיבה הראשונית לא נגיע לעולם. כל תשובותיו של המדע אינן אלא שרשרת של תופעות נמדדות, אך את הסיבה הראשונית אל לנו לחפש בתחום המדע, באשר אין זה בתחום חקירתו.

המדע מגביל את עצמו מראש לעיסוק בתופעות כמותיות ובשאלות 'כמה?' ו'איך?', הוא אינו עוסק במציאות רוחנית ובשאלות: 'לשם מה?' 'מדוע?' המדע גם מגביל את עצמו מראש רק לתופעות שניתן לחזור אליהן כל אימת שרוצים.

אין הבדל מהותי בין נס לטבע. כל התרחשות בטבע היא נס. הגורם היחיד בעולם המניע את הכל הוא רצון האלוקים. כאשר מעשה אלוקים נגלה אלינו באירוע ראשוני ובלתי מוכר אנו קוראים לו "נס", . מאידך, כאשר מעשה אלוקים יוצא אל הפועל באירועים המתרחשים במסגרת תבניתית מוכרת אנו קוראים לו "טבע".

הכרה זו מציבה בפנינו אתגר. ביכולתנו להאמין מתוך בחירה חופשית שגם לאירועים התמידיים  יש סיבה יחידה וישירה - רצון האלוקים.

נתאר לעצמנו אדם המתמודד בעזרת ריכוז רוחני עצום באתגר ה"טבע" – ויכול לו. האמת על הבורא, הניצבת מאחורי התהליכים הטבעיים נהירה לו. מעתה אין לו צורך שאלוקים יתגלה אליו מבעד למחיצה המטשטשת של הטבע. אדם שהגיע לתובנה אמיתית זו וחי על פיה - הניסים מסוגלים מעתה להיות לחם חוקו, דבר יום ביומו. ואכן גם בינינו חיים אנשים כאלה, ואשרי מי  שזכה להכירם.

העולם והמציאות כולה מתנהלים על פי שתי הנהגות. הנהגה אחת מתנהלת על פי סדר ''הטבע'' של הבריאה. מאז ברוא אלוקים את מערכת השמים וכל הכלול בה, הוא הטביע בכל אחד מהברואים טבע קיים ומתמיד, שעל פיו ימלא כל מין את תפקידו בעולם.

ההנהגה השניה מתנהלת על פי ההשגחה הפרטית האלוקית. ה' משגיח על העולם בכל עת בהתאם לחשבונות הגמול והעונש. על פי הנהגה זו מתחוללות לעתים התרחשויות בשידוד מערכות ובשינוי הטבע וסדרי הבריאה, כפי שאירע במבול ובמהפכת סדום ועמורה, וכפי שאירע בדור המדבר, בקריעת ים סוף, בירידת המן, בענני הכבוד וביתר העניינים המובאים בתורה.

כאשר אנו מתבוננים בהנהגה הטבעית, נראה לנו כאילו הסיבות הטבעיות הן הפועלות, ובעקבות זאת נדמה לנו כאילו מתרחש בטבע מהלך עצמאי פעיל. אולם, למעשה, הכל מיד ה'. מנפלאות הבורא הוא להראות לנו כאילו העולם מתנהל בדרך גשמית, אולם האמת היא ש"אין עוד מלבדו". רק רצונו של ה' הוא המקיים את העולם. הנס והטבע - שניהם נובעים מרצונו של בורא העולם ומנהיגו לנצח.

"חוקי טבע" הינם הכרח הגיוני לקיום חיים במובן המקובל . לו יצוייר שהיה קיים עולם שאין בו חוקיות כלשהי, לא היה שייך המושג 'ניסיון חיים', ולא היה מקום לבחירה חופשית, כיוון שהאדם לא יכול היה לשער את תוצאות מעשיו. בדרך זו יכולים אנו להעיז ולקרב לשכלנו את הסיבות האפשריות  לבריאת החוקיות בטבע. אולם מצד שני, הטבע הוא בבחינת ניסיון לאדם. מתוך ראיית מהלך העולם בדרך טבעית של סיבה ומסובב, עלול האדם לטעות ולחשוב שיש ביכולתו לנהל את הסיבות כחפצו, ולהשתדל בכוחו ובכישרונו להביא לתוצאות הרצויות בעיניו. צורת חשיבה כזאת היא פסולה, ובעטיה עלול האדם להתרחק מן הבורא.

האנשים המאמינים רואים בכל עניין טבעי את מעשה ה'. משל לְמה הדבר דומה? לאדם המסתכל מבעד חור המנעול, והוא רואה עט הכותב מעצמו על גבי נייר. אך טבעי הוא לפתוח את הדלת ולראות שיש שם אדם האוחז בעט וכותב בו. המאמין מכיר כי אין הטבע כולו אלא כעט הנתון ביד הכותב. הכופר המסרב להאמין בהשגחת האלוקים, משול לאדם המסרב לפתוח את הדלת וממשיך להביט בעד חור המנעול, ומתעקש לומר כי בעיניו ראה שהעט כותב מאליו.

ניתן בהחלט לקבוע, כי הבחינה העמוקה יותר להשגחת הקב"ה בעולמו היא דווקא הטבע, שהוא נס גדול ומתמיד. החיים עצמם והתמדתם מעידים כמאה עדים על יוצרם ועל השגחתו בתבל.