יראת שמים אמיתית אינה פחד עמום מפני איתני טבע עלומים, העלולים להתפרץ ללא הודעה מוקדמת, להכות באדם ובחברה ולזרוע חורבן בעולם. היראה המתוארת כאן היא יראתו של עובד האלילים הקדמון והמודרני גם יחד. הוא סוגד, מלא פחדים, לכוחות ההרס, מעלה להם קרבנות, לעתים קרבנות אדם, ובלבד להרגיע אותם. הוא מנסה לשחד את כוחות הפריון, כדי שימשיכו להעניק את שפע טובם לאדם ולאדמה. כל סוגי הפולחן בימי קדם היו מיוסדים על תיזת הרגעת הכוחות, שלדעתם הנבערת, הם השולטים בגורלם של עולם ואדם. שכן, אין לדעת מראש מה תהיה ה"קריזה" הבאה של "אלים" אלו.

היראה והמורא המופיעים במשנה (אבות א', ג'): "יהי מורא שמים עליכם", הם הניגוד המוחלט לְמה שהתרחש בלבו של אותו עובד האלילים. יראת שמים נחלקת, כידוע, לשנים. המון העם אינו מסוגל להגיע לתחושות עדינות ומרוממות, ולכן מתבקש שתשכון בלבו יראת העונש. חשוב להדגיש שאף היא אינה פחד מסתורי מפני כוחות טבע או גורל המשתלטים על האנושות. יראה זו כוללת דרך ארץ וכובד ראש בפני החוק המוסרי השולט בעולם, חוק שנקבע על ידי בורא העולם, תוך התחשבות בעולם הגמול, בשכר ובעונש העתידיים.

בלבו של עובד האלוקים האמיתי שוכנת יראת הרוממות. יראת הרוממות היא הערכה מציאותית ומאוזנת של האדם מול היקום המתגלה לנגד עיניו. כלולה בה הבנה נכונה של החוקיות המלאה המתגלה ביקום. חוקיות המלמדת על גדולתו של המחוקק.

באורח פראדוכסלי, יראה זו אינה יוצרת פחד וריחוק, כי אם אהבה והתקרבות. זאת, בתוספת רצון כמוס לחדור מבעד לצעיף התעלומה המכסה את היקום ולהתבטל כלפיו.

יראת שמים אינה פחד במובנו המקובל. להיפך - האדם חש בתוך לבו ש"נשמתו נעימה עליו", זהו פחד משחרר, טמונה בו רפואה לכל פחדיו האחרים של האדם.

ירא ה' חי בלא לאבד את הקשר עם המציאות הסובבת אותו, ועם העולם והחברה בה הוא חי. יראי האלוקים הוכיחו במופת חייהם כי החיים במציאות רוחנית המעדנת את נפשם, תוך הוספת ממד איכותי ברור לחיים הארציים, שבהם שרוי האדם כל עוד הוא חי בעולמנו.

פחד גדול מגרש, כידוע, את הפחדים הקטנים. מהו הפחד שיכול אדם להחיל על עצמו במטרה לעקור מקרבו את הפחדים האחרים, כמו פחד מפני כשלון, מפני עוני, מפני זקנה, מפני חוסר פופולאריות, מפני מחלות? הווה אומר: הפחד מפני הקב"ה. מכאן נובעת תפילת הימים הנוראים: "ובכן תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת". בזמן הגאולה יחדור פחד זה ללב כל באי עולם, ובעקבותיו יבוטלו כל הפחדים האחרים והכל יחושו במלוא משמעותה של הגאולה.

יראת שמים היא פחד הזוקף את קומתו של אדם, והופכו לבן חורין. המשורר היינריך היינה אמר בהיותו זקן וחולה: "אבותינו היו אנשים ישרים ואמיצים. הם עמדו בהכנעה לפני האלוקים, אך עמדו בתוקף ובקשיות עורף לפני מושלי ארצות. אני החצפתי פני כלפי השמים, אך זחלתי בהכנעה על ארבעתיים לפני האדם. ואכן, אני מוטל עכשיו על הארץ כתולעת רמוסה".  ממקום עומדו באחת הישורות האחרונות של חיי האנוש עלי חלד, הוא חש בעליונותם של אלו שנכנעו בפני האלוקים ועבדוהו בלב שלם.

היראה מפני ה' והאהבה אליו הינם מזיגה המייפה את החיים ומאירה את הדרך לעלות בהר ה' ולהתייצב לפניו במלוא מיצוי העבודה בעולם הזה.

"יראת שמים" היא בסיס שעליו עומדת היהדות – לאחר האמונה במציאות הבורא ובהשגחתו. פסוקים לא מעטים מדגישים את חשיבותה של המצווה.

אך כאן נכונה לנו מבוכה, שכן לא ברור מהי "יראת שמים", מה טיבה וכיצד מקיימים אותה. אדם שקם בבוקר, נוטל את ידיו כהלכה והולך לבית הכנסת. שם הוא מתעטף בטלית ומתעטר בתפילין, ואף מתפלל תפילה בציבור; אדם זה הוא "ירא שמים"? אדם השומר שבת – הוא "ירא שמים"? מה הם הקריטריונים שעל פיהם ייקבע מי הוא "ירא שמים"?

התשובה מצויה בצורה גלויה בתורה בפרשת העקדה. בסיום הפרשה אומר המלאך לאברהם: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" (בראשית כ"ב, י"ב). לא נותר אלא לעיין בסיפור העקדה ולגלות בשל איזה מעשה זכה אברהם להכרה זו ולתואר "ירא אלוקים".

נראה שאברהם לא זכה בתואר נכסף זה בשל הציות לצו ה' עצמו. לא ההליכה ולא מעשה העקדה עצמו, אלא מעשה נוסף וייחודי הוא שהעלה את אברהם לדרגה גבוהה זו. מה הוא?

כדי להשיב על כך, יש לעיין בהתנהגותו של אברהם בתגובה לצו ה'. התנהגות זו כוללת ארבעה סעיפים:

א. "וישכם אברהם בבקר" - כאשר שמע אברהם כי עליו לצאת אל הר המוריה ולהעלות את בנו לעולה, יכול היה להשתהות, להמתין. הוא היה יכול לומר שה' לא אמר לו מתי בדיוק לקיים את דברו. אך אברהם השכים בבוקר, והכין את עצמו מיד ליציאה לדרך. רצונו לקיים את צו הבורא גרם לו למהר.

ב. "ןיחבש את חמורו" - מדוע חבש אברהם את חמורו בעצמו, ומדוע בקע הוא בעצמו עצי עולה? כלום לא יכול היה להטיל עבודות אלו על הנערים שהיו מוכנים לשרתו? התשובה היא, כי אברהם, הוא שנצטווה. באהבתו את בוראו רצה אברהם לקיים את מצוותו בגופו ממש. "האהבה מקלקלת את השורה".

ג. "ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלוקים" - אברהם יכול היה לפחות לפתוח בטיעון כלשהו. הוא היה יכול לשאול את השאלה המתבקשת: הן אתמול אמרת לי: "כי ביצחק ייקרא לך זרע", ועתה אתה אומר לי: "קח את בנך... והעלהו לעולה"? האין כאן סתירה? כיצד תתקיים ההבטחה שהבטחת? אברהם יכול היה להציע את ההצעה ההגיונית: תחילה הוא ישיא את יצחק ולאחר שייוולד לו בן, ייקחהו להר המוריה! אך אברהם לא הציג את הטיעון הזה, אלא קם, הזדרז ויצא לדרך.

ד. "לעולה בני..." - כאשר שמע אברהם את הצו, הוא היה חייב להתחלחל בשל העובדה שפתאום הוא נדרש להקריב אדם! אברהם, שקיבל על עצמו את משימת החיים – להפיץ את האמונה בה' ולקרוא בכל מקום בשם ה', נדרש פתאום לסטות מן האמונה שהטיף לה, ולעשות מעשה אלילי המקובל אצל עובדי המולך – מקריבי אדם! מדוע לא טען את טיעונו הצודק? למה לא פתח בזעקה: הייתכן? והרי אני נלחם כל חיי נגד הקרבת קרבנות אדם.

אברהם לא השתהה, לא הרהר אחר צו בוראו, לא שאל שאלות ולא הציע הצעות. כל עכבה וכל מכשול שעמדו בדרכו, סולקו באחת. אברהם רוצה לקיים את צו בוראו מתוך מסירות, מתוך אהבה. בשל כך, ורק בשל כך, הוא זכה לתואר "ירא אלוקים".

יתירה מזו,  בדרכו אל הר המוריה, הורה אברהם לשני הנערים לשבת תחתם, והוא והנער המשיכו עד לאתר העקדה. מדוע לא נטל אברהם את שני הנערים עמו? אברהם חשש שמא נוכחותם של הנערים תגרום לו לקיים את המצווה עם קורטוב של מה שנקרא כיום "עשיית רושם". אם אמנם תהיה לו מחשבה כלשהי בכיוון זה, כי אז ייפגמו שלמות המצווה וטוהר עשייתה.

הבה נבהיר את התהליך של קיום מצוות אצלי, אצלך ואצלו. מטבעו אוהב כל אדם נוחות, שלווה ומרגוע. אך מאחר שקיימים תפקידים ואילוצים המפריעים ומטרידים את השלווה ואת המנוחה – הוא דוחה אותם לאזור ההכרח, ככל שיוכל. דוגמה לכך היא תפילת הבוקר בשבת. מה לעשות? יש משימה ששמה 'תפילה', והיא מכרסמת בנוחות ובשלווה. לפיכך, נסיט את התפילה לאזור ההכרח, לגבול סוף זמן תפילה. התנהגות זו מוכיחה שאנו מקיימים את רצון הבורא ככפויים, לא כשמחים לעשות את רצון קוננו.

לו היתה מצווה זו נתונה בידי אברהם, היא היתה מתבצעת בהשכמה מוקדמת, כפי שאכן קיים אותה כאשר התייצב להתפלל על סדום: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'". אצל אברהם אין השהיות ואין שאלות. אברהם ראוי אפוא לתואר "ירא ה'".

מה שקובע את יראת השמיים הוא הרצון המתלווה למצווה. המסירות, ההתלהבות למצווה וצורת קיומה. "רחמנא ליבא בעי" - ה' רוצה את הלב, את ההכרה, את הנכונות לנגוס בנוחות ובשלווה לצורך קיום המצווה. זוהי אפוא "יראת שמים".

"יראת שמים" אין מקיימים בנפרד, אלא היא מעורבת בכל מצווה, היא הדובדבן שבקצפת.