ביום שבו עבר עם ישראל את הירדן בהנהגת יהושע בן נון, נפתח דף חדש בתולדות העם. ארץ ישראל, הארץ המובטחת, הפכה ממטרה נכספת למציאות קיימת.

ביום זה היה עליהם לקיים מצווה מיוחדת (דברים כ"ז, ב'-י"ב): "והיה ביום אשר תעברו את הירדן... והקמות לך אבנים גדולות וסדת אותם בשיד... והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצווך היום בהר עיבל... ובנית שם מזבח לה' אלוקיך".

בו ביום שעברו בני ישראל את הירדן, הם המשיכו אל הר גריזים והר עיבל, כדי לקיים את מצוות היום. יום זה היה גדוש בניסים, והיה אמור להוכיח לעם כי השכינה תמשיך להתייצב לצידם בהמשך הדרך.

הגמרא (סוטה ל"ו, א') מונה את הניסים שנעשו להם באותו היום: "עברו ישראל את הירדן ובאו להר גריזים ולהר עיבל (מרחק) יותר מששים מיל, ואין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם... ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדוהו בסיד, וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון... והעלו עולות ושלמים, ואכלו ושתו ושמחו, וברכו וקללו את הברכות והקללות הכתובות בתורה, וקיפלו את האבנים ובאו ולנו בגלגל".

התורה ראתה חשיבות עליונה בקיום מצוות אלו מיד עם הכניסה לארץ. הברית שנכרתה בין הר גריזים להר עיבל, נועדה להוסיף ממד חדש למחוייבות לשמירת התורה. עד כה קיבל עם ישראל על עצמו לקיים את המצוות כיחידים, ואילו עתה חלה עליהם הערבות הכלל ישראלית.

עד העת ההיא כל אחד ואחד מישראל היה אחראי כלפי עצמו. אם שמר את מצוות התורה בקפדנות, שכרו איתו, ואם חטא - איש עוונו נשא. משעת כריתת הברית בין הר גריזים להר עיבל, נעשה כל יהודי אחראי גם כלפי הכלל כולו בצד המחוייבות האישית שלו כלפי עצמו. מעתה עליו לעשות כל מאמץ כדי שגם כל אחד מישראל לא יסטה מרצון ה'.

בצעד הראשון על אדמת הקודש הובהר לעם ישראל כי מעמדם השתנה. בעוד שעד עתה הם היו קבוצת יחידים, מעתה הם עדה שלימה ומאוחדת. בארץ ישראל בא לידי ביטוי המושג המקודש ששמו "כלל ישראל". חשוב היה שהעם יתוודע לשינוי  זה במעמדם מיד ביום הראשון לכניסתם לארץ.

שישה שבטים עלו לראש הר גריזים, וששה שבטים עלו לראש הר עיבל, והכהנים והלויים והארון עומדים בבקעה באמצע... הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה: "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל מסכה", ואלו ואלו עונים "אמן". הסבו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה: "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה", ואלו ואלו עונים "אמן", וכך המשיכו את יתר הברכות והקללות.

התורה ביקשה להנחיל לעם ישראל עיקרון בסיסי. הברכה על ההר מזה והקללה על ההר שמנגד הבהירו שקיימת הבחנה מדוייקת בין טוב לרע. הגיא שבין שני ההרים היווה הכרזה שאין מקום לטשטוש כלשהו, קיים טוב וקיים גם רע, ואי אפשר לגשר ביניהם. הסרת הגבולות בין טוב לרע היא האוייב הגדול של המין האנושי.

עד חטאו של אדם הראשון באכילתו מעץ הדעת, היו הטוב והרע שתי ישויות נפרדות. כל אחת מהן עמדה בפני עצמה. הקלקול הגדול שירד לעולם קרה אצל אדם הראשון, כאשר הטוב והרע החלו לשמש בערבוביה. ומאז ועד עתה מבוססים אנו בתוך בלבול זה. בימי אחרית הימים תחול שוב הפרדה מוחלטת בין הטוב והרע.  כשנכנסו ישראל לארץ אחוזתם, היה עליהם להתקדם לקראת התגשמות חזון זה באמצעות המעמד הגדול, שסימל את ההבחנה הבהירה בין הקללה והברכה.

האדם ניצב תמיד בתווך, בין הקללה לברכה, ועליו לבחור את דרכו בחיים. המאפיין הראשי של המין האנושי הוא יכולתו לבחור את דרכו, לפעול לפי שיקול שכלו ולא להיסחף אחרי מניעים אנוכיים.

בעלי החיים אינם בעלי בחירה, הם חיים את חייהם במסלול קבוע ופועלים בהתאם לנטיותיהם הטבעיות. בקצה השני של הסקאלה ניצבים מלאכי מעלה שאינם בעלי גוף, ואין להם נטיות גופניות. גם להם לא ניתנה סגולת הבחירה, ואין להם יצר הרע המבקש להניאם מלמלא את חובותיהם. הם ששים ושמחים לעשות את רצון קונם, ללא כל מאמץ או קושי.

מעלתו הגדולה של האדם היא כושר הבחירה. זהו אחד הגילויים הבולטים של צלם האלוקים הטבוע באדם. כשם שהקב"ה עושה ופועל כרצונו ואין מי שיאמר לו מה תעשה ומה תפעל, כך גם האדם מסוגל לפעול בהתאם לרצונו, למרות יצריו ונטיותיו.

מי שאינו מודע לכוח הבחירה שניתן בידו, מאבד את סגולתו העיקרית כאדם. במקום לשלוט על יצריו הוא הופך להיות נשלט. בחירה זו מוטלת על האדם כל עוד נשמת רוח חיים באפיו. גם אם נהג אדם בתבונה ובחר בטוב, עדיין אין הוא רשאי לשקוט על שמריו. ההתמודדות נמשכת תמיד, אם כי מנקודת זינוק גבוהה יותר מאשר בעבר, שהרי בחירתו בטוב העלתה אותו לדרגה רוחנית גבוהה יותר.

לתשומת לב מיוחדת ראוי המקום שבו בחרה התורה לערוך את מעמד כריתת ברית עקרונית זו, בקירבת מקום לעיר שכם, בין הר גריזים והר עיבל. היה זה בדיוק המקום שאליו הגיע אברהם אבינו בראשית צעדיו בארץ הקודש. יש בכך כדי להצביע פעם נוספת על העובדה שמעשי אבות מהווים סימן דרך לבניהם אחריהם. האב אברהם עשה את ראשית צעדיו במקום זה, וכעבור דורות עושים צאצאיו אף הם את צעדם הראשון בארץ ישראל באותו המקום.

אברהם אבינו היה הראשון שקרא תגר על הטשטוש ששרר בדורו. הוא היה הראשון שבחר בטוב לעיני כל, והורה גם לשאר באי העולם ללכת בעקבותיו. הוא היה הראשון שהבעיר בקרבו את נר נשמתו עד שזו נעשתה למרכיב העיקרי שבו. ממנו הועברה בשורת היכולת הזו לצאצאיו אחריו.

אם נחפש מקום מתאים להנחלת עקרונות היסוד של חובת הבחירה בטוב והבריחה מהרע, לא נמצא מתאים יותר מן המקום שבו הראה אברהם אבינו דוגמת מופת ראשונה של הצלחה בתחום זה.