הכיפה, אותה פיסת בד המכסה את הראש, הפכה לסמל. היא מייצגת את אמונתו של האדם בבורא עולם ומבטאת את עובדת הקפדתו על קיום דיני השולחן הערוך. בימינו היא אף מתייגת אותו כ'דתי'. על פי כיסוי הראש של האדם, על פי מראה כיפתו – גודלה, צבעה וסוגה – אפשר לרוב לדעת לאיזה חוג בעם הוא משתייך.

מה מקורה של הכיפה?

התלמוד מספר על האמורא רב נחמן בר יצחק, שהיה פורש כיסוי על ראשו כביטוי ליראת שמים. הוא חש רתיעה והסתייגות להלך בלי 'מחיצה' בינו לבין הרקיע. 'איך אתהלך תחת כיפת הרקיע, כשהשכינה מעל לראשי, בלי חציצה ביני לבין השכינה?'

לכיפה יש גם ערך חינוכי רגשי, ולכן היא תופסת מקום מרכזי בחינוך הילדים לקיום המצוות ולאהבתן.

הכיפה היא כמו דגל. היא מסמלת דרך שאנשים מסרו את נפשם עליה. הכיפה משמשת למעשה כמו הכומתה של החייל בצבא. כולנו חיילים המשרתים בחילותיו של הקב"ה. כשם שהכומתה של החייל מבטאת את חובתו לקבלת המשמעת הצבאית, כך הכיפה היא ביטוי חיצוני לרצון לקבלת מרותו של מלך העולם. מחבר ה"שולחן ערוך", רבי יוסף קארו, קובע שאין להלך ארבע אמות (כשני מטרים) בלי כיסוי ראש.

רבי דוד אבודרהם, מגדולי הפוסקים, שחי לפני כשבע מאות שנה, קובע כי על כיסוי הראש נקבעה הברכה המיוחדת בברכות השחר: "ברוך אתה ה'... עוטר ישראל בתפארה". הכיסוי הינו תפארת לאדם.

בכיסוי לראשו מבטא היהודי את הפסוק: "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ', כ"ו) – "אני בנו של הקב"ה, מוטל עלי תפקיד נכבד, ואל לי לשכוח זאת אפילו לרגע קט". הכיסוי הוא חלק בלתי נפרד ממהותו של היהודי, כמו הציצית בבגדו. בחבישתו הוא מוכיח את השתייכותו למחנה שומרי המצוות.

במסדר זיהוי זה קיים ערך רב לחבישת הכיפה, ולעתים יש לכך השלכות עמוקות גם על אורח החיים, על הקשר לקיום המצוות ועל כיוון החינוך שהאדם מעניק לילדיו.