הכרת טובה נחשבת לחובה יסודית ביהדות. את חשיבותה של מידה זו אנו לומדים ממשה רבינו. בשתי המכות הראשונות שניחתו על מצרים, מכת דם ומכת צפרדע, היה זה אהרן שהיכה על היאור, ולא משה. זאת כדי לא להיראות כפוי טובה, כיוון שהיאור הגן על משה ולא הטביעו במימיו בהיותו תינוק המונח בתיבה. גם במכת כינים, עפר הארץ "שיתף פעולה" עם משה בהטמנת הנוגש המצרי, ועל כן היה זה אהרן שהיכה על הארץ, כדי להוציא את הכינים, ולא משה. מדובר כאן בדוממים שאין בהם דעת או רגש, ובכל זאת נהג בהם משה רבנו מנהג של הכרת טובה. קל וחומר, לאדם שגמל עמנו טובה, שעלינו להכיר לו טובה, לזכור את חסדו עמנו, ולגמול לו אך טוב.

יתירה מזו, בחומש דברים (כ"ג, ה') נצטווינו: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". גם כאן מחנכת אותנו התורה להכרת טובה. למרות סבלו של עם ישראל במצרים במשך שנים רבות, אסור לנו לשכוח את העובדה שמצרים פתחה את שעריה בפני יעקב אבינו ובני משפחתו בשנות הרעב, וסיפקה להם מזון ומקום מגורים.

היהדות דורשת להודות לקדוש ברוך הוא על חסדיו, כפי שאנחנו אומרים שלוש פעמים ביום בתפילת העמידה: "מודים אנחנו לך... על ניסיך ועל נפלאותיך ועל טובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים". הודיה זו נחתמת בברכה: "ברוך אתה ה' הטוב שמך ולך נאה להודות". בפינו שגור דרך קבע הביטוי: "ברוך השם", על כל מה שקורה לנו.

נוסף לברכה היומית "מודים אנחנו לך", קבעו חז"ל ברכה מיוחדת לאלו שנחלצו מצרה, הלא היא "ברכת הגומל". הברכה נאמרת ליד ספר תורה פתוח או לפחות במעמד עשרה אנשים בוגרים. מדוע דווקא במעמד של עשרה אנשים?

המקור לברכת הגומל הוא בספר תהלים פרק ק"ז, פרק המוקדש לאנשים שהיו בסכנה ונחלצו ממנה. חובה עליהם להודות על הנס שנעשה להם.

במהלך התיאור המפורט אומר דוד המלך: "וירוממוהו בקהל עם" – 'קהל עם' כוונתו לעשרה אנשים לפחות. הפסוק ממשיך ואומר: "ובמושב זקנים יהללוהו" – "זקן" הוא חכם, זה קנה חכמה. לכן רצוי שלפחות שניים מתוך מניין האנשים הנוכחים במעמד ברכת הגומל, יהיו תלמידי חכמים. ומי הם הצריכים להודות?

בפרק הנזכר לעיל מזכיר דוד המלך ארבע פעמים את הפסוק: "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם", כנגד ארבעה הצריכים להודות: 'תעו במדבר' 'אסירי עני וברזל' 'ויגיעו עד שערי מוות' ו'יורדי הים באניות'.

בנוסח ברכת ההודאה שהוזכרה לעיל – "הטוב שמך ולך נאה להודות" – טמון רמז לארבעה אלו. רמז זה נמצא במילים: "וכל החיים יודוך סלה". מי הם המודים? ה"חיים" ראשי תיבות:

ח – חולה שנתרפא.

י – ים, מי שעבר את הים הגדול.

י – ייסורים, מי שהיה בבית האסורים ונתייסר בשבי.

מ – מדבריות, מי שעבר את המדבר הגדול.

כל החיים – ובכלל זה יולדת, שכן למרות השמחה המלווה את הלידה, הרי בשעת הלידה, כשהאישה יושבת על המשבר, היא נתונה לסכנה, ולכן, גם היא מברכת את ברכת הגומל בנוכחות עשרה אנשים.

מי שניצל ממצב סכנה, מלחמה, תאונה וכדומה, מברך ברכה זו. אפילו אדם שיצא מן הסכנה פצוע או ניזוק, אך חייו ניתנו לו לשלל, מכריז: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב". כוונתו לומר: אעפ''י שאולי חייב אני בדיני, ואיני ראוי לנס,  אתה הקב"ה גמלת לי טובה, ועל כך אני מודה לך.

לאחר שמסיים המברך את ברכתו, עונים כל השומעים: "אמן", ומאחלים לו: "מי שגמלך טוֹב הוא יגמלך כל טוׂב סלה" – שהטובה תמשיך ללוות אותך לנצח.  

החינוך של היום מלמד את הילד כבר מגיל רך לא לוותר, אלא לעמוד בתוקף על זכויותיו. בגיל מבוגר יותר לומד אדם ברצינות תהומית מה רבו זכויותיו; כמה מגיע לו מהזולת, מהרשויות השונות, מהחברה וכו'.

בכל פינה שנפנה פוגשים אנו את תרבות "המגיע לי" במיטבה. למובטל מגיעים דמי אבטלה, לעולה חדש מגיעות זכויות דיור, לפלוני שהשתחרר מהצבא מגיע שהמדינה תדאג לרווחתו, אלמוני שפרש לגימלאות בטוח כי מגיע לו שהרשויות השונות תקיימנה אותו בכבוד. חלילה, אין עינינו צרה בכל אלו, ולבטח ראויים אנשים מסויימים להטבות שונות, אלא שכל זה אינו מצדיק את האוירה הסובבת אותנו והמחנכת את האדם לחיות בתחושה הנצחית של "מגיע לי".

אומנם חשוב להחדיר לתודעת האדם מה רבו זכויותיו, וחשוב להשקיע משאבים להגנה על זכויות הפרט, אך יותר מזאת מצווים אנו להשיב אל ליבנו את דברי דוד המלך (תהלים קט"ז, י"ב): "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי".

במערכת המידות הבונות את האישיות תופסת מקום מרכזי מידת 'הכרת הטוב'. היא מהווה מפתח ראשי לבנין עולמו הרוחני הפנימי של האדם, הן במישור יחסיו עם הבריות והן במסגרת עבודת הבורא שלו. התכונה הבסיסית של הכרת טובה, אינה פרט שולי באישיות האדם, אלא כלל גדול במבנה אישיותו ומרכיב עיקרי בכל הליכותיו.

למעשה, קיימות שלוש סיבות מדוע בני אדם אינם מעריכים את החסד המורעף עליהם מאת ה'. ראשית, הנאתם מחסדים אלו מתחילה בגיל שבו טרם הגיעה תבונתם לבשלות, וכשהם מגיעים לגיל שבו יהיו מסוגלים להעריך את החסדים, הם כבר כה מורגלים להם, עד שאינם חשים  הכרת טובה בגינם.

הסיבה השניה: האנשים כה להוטים להשיג אושר רב יותר מהמצוי בחלקם, עד שהם שוכחים להעריך את מה שכבר נתון בידם, שכן מיד עם השגת המטרה, נושאים הם את עיניהם להשיג עוד ועוד. דבר זה  מציב אותם במעמד קבע של אי שביעות רצון, ומובן מאליו שהכרת הטובה היא מהם והלאה.

הסיבה השלישית: תמיד קיימת מצוקה כלשהי בחיי כל אדם, מצוקה זו מספקת לו אמתלה לחוש אי שביעות רצון, היא גם מספקת לו הצדקה להתעלם מהחסדים התמידיים והרבים מספור שמהם הוא נהנה מבלי משים.

שלושה גורמים אלו אחראים לאפילה המעוורת את עיני בני האדם, אינה מאפשרת להם להעריך את הטוב שבחייהם ומונעת אותם מלהכיר טובה לבורא.

ברכת "הגומל" באה להנחות אותנו להכיר טובה על הצלתנו ועל חסדו של הבורא עמנו, והיא היא התשובה האמיתית לכל אותן תובנות שבטעות יסודן, אלו שאינן בנויות על הכרת טובה לבורא על חסדיו התמידיים.