הכרת טובה והבעת תודה כלפי המיטיב לנו נחשבת בתודעתנו כחובה בסיסית. גם את ילדינו הקטנים מרגילים אנו לומר 'תודה' על צעצוע או ממתק. מכאן מובנת החובה המוטלת עלינו להודות לקב"ה על הטובות שהוא מרעיף עלינו בכל עת ובכל שעה.
עולמנו מקיף מסכת של שפע המוענק לבריות. מעת יציאת התינוק לאויר העולם ועד יומו האחרון מוקף האדם באינספור חסדים. הם כה רבים, עד "שאילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, אין אנחנו מספיקים להודות" לקב"ה עליהם. האיברים המשוכללים שבהם חנן אותנו הבורא, גרמי השמים המאירים לנו, המזון והאוויר המסופקים לנו בקביעות, כל אלו ועוד, מחייבים את האדם לחוש בתחושת הודיה לבורא המיטיב לנו תדיר.
נוכל להבין זאת על ידי התבוננות בעולמם של ילדים. לפעמים ילד מביע חוסר שביעות רצון, אף שקיבל זה עתה משחק או ממתק. את חוסר שביעות הרצון הוא ינמק בתרוצים שונים: הוא רצה ממתקים נוספים או אחרים, אחיו קיבל יותר ממנו. תחושות הקנאה והחסר האמיתי או המדומה מעמידים בצל את ההנאה שקיבל ומאפילים עליה, עד שאין הוא חש במחוייבות להודות על טובה זו.
מצב דומה קיים גם בעולמם של מבוגרים. האדם אינו מסתפק לעולם במה שבידו ותמיד עיניו נשואות אל מה שעדיין אינו בהישג ידו. לדוגמה, אם לאחר מאמצים מרובים הצליח האדם להגיע לדירה נאה, מיד הוא שואף לרהט אותה במיטב הריהוט, לעבור לדירה נאה ממנה או להגיע לכל מנעמי תבל.
הדברים אמורים לא רק בתחום הרכושנות. פלוני, שהקטנה שבצפורני ידו כואבת לו קימעא, מסתובב ממורמר ומלא טענות כרימון כלפי עולם ומלואו. האם חושב אותו אדם באותה שעה על כל הטובה שהוא נהנה ממנה: על עיניו המצלמות עבורו ללא הרף מראות נפלאים החשובים לו, על ידיו המתפקדות כמנופים וככלים נוספים המשמשים לו לעזר, על רגליו המוליכות אותו בקלות ממקום למקום, על כח הדיבור המאפשר לו לקיים קשר עם החברה, ועל כל שאר הכישורים שהוא נהנה מהם? אילו ידע אדם זה להעריך כיאות את המוגש לו בקביעות כמתנת חינם מאת הבורא, ללא ספק היה חש מאושר ופיו וליבו היו מלאי תודה.
השלב הראשון הוא הכרה ברורה שקיבלתי טובה. השלב הבא הוא הכרת טובה בלב. לאחר מכן תבוא הבעת התודה בפה כלפי המיטיב לנו.
החובה הבסיסית להודות על כל הנאה היתה נקודת המוצא שבאמצעותה לימד אברהם אבינו את באי העולם להכיר את ה'. אברהם אבינו נטע אשל בבאר שבע, ושם האכיל והשקה את העוברים והשבים. לאחר שהללו אכלו, שתו והיטיבו את ליבם, הם רצו להודות לו, ואז פנה אליהם אברהם והסביר להם שטעות היא בידם כאשר הם סבורים שאכלו משל אברהם. הנאתם באה ממי שאמר והיה העולם, ואליו עליהם להפנות את תודתם.
הדברים מכוונים גם כלפינו. מכיוון שקיים חשש שהאדם לא ישכיל לבטא את תחושת ההודיה כראוי, ויותר מכך, לא אחת עלול הוא גם לשכוח חובת הודיה זו, לכן תקנו חז"ל את הלכות ברכות ואת מטבע הלשון של הברכות. באופן זה נוכל לעמוד בכבוד במשימה המוטלת עלינו, ולהודות לה' על כל הטוב אשר גמלנו.
*
מקורה של מידת כפיות הטובה האנושית הוא אדם הראשון. חטאו הראשון של האדם – שהוא למעשה שורש הרע הנמצא בתוככי האדם בכל התקופות – נבע מסירובו להכיר טובה לקב"ה על הטובה שגמל לו. אילו היה האדם מכיר טובה על הטוב האינסופי שהרעיף עליו הקב"ה ולא מקבל אותו כמובן מאליו, הוא לא היה אוכל מפרי עץ הדעת. רגש הכרת הטוב היה מונע ממנו להמרות את פי ה'. התורה מדגישה שהאשה נבראה לטובת האדם, שנאמר: "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב', י"ח), אולם האדם לא הכיר בטובה זו. כפיות הטובה הייתה שורש חטאו.
כאשר נשאל האדם מדוע הוא אכל מפרי עץ הדעת, הוא עונה תשובה החושפת כפיות טובה זו: "האשה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ ואוכל" (בראשית ב', י"ב). במילים אחרות: "הרעיון של בריאת האשה היה שלך. הרעיון הזה הוא גרוע ביסודו - האשה היא זו שפיתתה אותי לחטוא".
נכדיו של אדם הראשון המשיכו באותו קלקול. הקב"ה הרעיף עליהם מטובו, אך הם בעטו בטובתו ומרדו בו. בני דור הפלגה החלו בבניית מגדל שראשו יגיע השמימה כדי להילחם במלכו של עולם. כשבא הקב"ה לבחון את רוע מעשיהם, התגלה שהשורשים לדרכם זו ניכרו כבר אצל אבי האנושות כולה.
גם חטאי דור המדבר היו נעוצים בסממנים של אותה כפיות טובה. הקב"ה זן אותם במדבר בלחם מן השמים בצורה פלאית, ולמרות זאת הם התריסו נגדו באמרם: "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" (במדבר כ"א, ה'). לא בכדי התבטא כלפיהם משה, עפ"י חכמינו: "כפויי טובה בני כפויי טובה".
אולי זו היתה הסיבה שבגינה נגזר על אדם הראשון ועל צאצאיו העונש הכתוב בתורה (בראשית ג', י"ז-י"ח): "ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, וקוץ ודרדר תצמיח לך". יתכן שיש כאן הנהגה של "מידה כנגד מידה". הקב"ה אמר לאדם: אתה השבת רעה במקום רוב הטובה שגמלתי לך, ואף לך ייעשה כן. תעבוד את האדמה בכל כוחך, אולם היא תשיב לך רעה. כשתזרע בה מיני זרעים, היא תצמיח קוץ ודרדר. זרע הפורענות שנזרע בחטא עץ הדעת בעקבות הסתת הנחש, נזרע במעמקי האדמה ומצוי הוא עד עצם היום הזה בכל חטאי האדם. בכל עבירה מצוי גרעין של כפיות טובה. תיקון מידה זו ישפר את כל המתרחש בעולמנו. הכרה אמיתית בטובה ובנותן הטובה תפתח פתח תקוה לאנושות כולה.
כפיות הטובה היא הגורם הבסיסי לכל חטא. כל אדם שהיה עוצר לרגע את מרוצת חייו ומתבונן בעובדת היותו חייב תודה לה' על עצם קיומו, לא היה מסוגל להמשיך לחיות תוך סגידה לעצמו ותוך נטישת בוראו. עולמו של האדם מלא בנסים אין ספור: נס החיים, נס הראיה, נס הדיבור, נס התנועה, נס הנישואין, הנס שאנו מסוגלים להכיר בחסד ה' ועוד.
לבו של האדם היה צריך להיות מלא על גדותיו בשמחה, בהתפעלות ובהודיה לה' על עולם מלא חסד שברא למענו. לדאבון לב, במקום זאת רואה האדם את כל אלו כחוב טבעי שחייב לו הבורא מרגע בואו לעולם. גאוותו משכנעת אותו שהעולם כולו עומד לרשותו הבלעדית. מסיבה זו האדם מתייחס האדם לכל דבר הניתן לו כאל השבת רכוש אבוד לבעליו החוקיים.
מעתה נבין מדוע כה נדירה היא במחוזותינו מידת הכרת הטובה. אותה גאווה המונעת מן האדם להכיר טובה לבוראו, מתקוממת גם נגד ההכרה בטובה שהוענקה לו על ידי הזולת.
קיים גורם נוסף המונע מאיתנו להכיר טובה לזולת: הכרת טובה מכריחה את האדם לזנוח את האשליה ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". יהיה עליו להכיר בעובדה שאין הוא שולט בחייו ובעתידו באופן בלעדי, יש לו שותפים. הכרת הטוב גם מחייבת להשיב טובה תחת טובה, וזאת קשה לאדם לבצע.
כדאי מאד להפנים את סגולותיה הנעלות של מידת הכרת הטובה. אדם שיזכה למידה זו יצא נשכר. הוא יחיה בעולם טוב, בתחושה טובה ובאמונה ובביטחון בה' המעניק לו מטובו בכל עת ובכל שעה.
הרשם עכשיו!
