אדם קם לפתע בצהרי היום, מאחורי מכתבתו, מזיז הצידה את מכשירי הטלפון, להם הוא סוגד במשך כל שעות העבודה במשרד, מודיע למזכירה שלא תעביר אליו שיחות ברבע השעה הקרובה, כי עליו... להתפלל תפילת מנחה.

אדם זה נעמד ליד קיר אטום ומדבר אליו. הוא ממלמל פסוקי תפילה, מבלי יכולת לראות את המאזין לו. ועם זאת, משוכנע הוא שהמעשה הוא בעל חשיבות עליונה. להאמין בכך, ובעיקר לחוש כך, זוהי בהחלט משימה קשה.

בן דורנו עלול להתבונן בתופעת התפילה בעין מלאת ביטול ולעתים אף בבוז. הוא אדם פרקטי, גישתו לחיים פרגמטית. מעניק הוא את המושג "טוב" לדברים המביאים תועלת גלויה. אם משהו אינו "עובד", אם אין לו ערך מעשי, הוא יבכר להתעלם ממנו. ועל כן, מפנה הוא מבט ציני לעבר המתפלל, מבט האומר: "לראות זה להאמין". מה שאיני רואה, אינו קיים ולא אקדיש לו תשומת לב. ואתה שם, המתפלל, הפסק לדבר אל עצמך!!"

אולם, הריאליסט, הפרקטי באמת, יודע שאין אנו יכולים לראות גם גלי קול, זרם חשמלי ועוד. כמו כן, אין אנו יכולים לשקול אהבה, למדוד נאמנות, או למלא בקבוק עם כעס נוזלי. רצונות ואידיאלים הם מציאויות של ממש, למרות שאין אנו יכולים לראות אותם. ובכל זאת, רק טיפש יאמר, שהואיל ואינך יכול להרגיש בחושים את הדברים שמנינו לעיל, הרי שאינם הדברים המציאותיים ביותר בחיים. רק טיפש יכריז, שהשולחן או מנורת הלילה, חשובים יותר בחיי האדם מאשר האהבה או הפחד.

כך היא גם התפילה.

אין אדם - במשך הדורות, גם בתקופתנו הצינית, הלועגת לכל - אשר לא טעם את טעמה של הצעקה המתפרצת בעת סכנה, או את קריאת הצהלה, בשעה שהלב עלה על גדותיו מרוב תודה עקב שמחה גדולה. ברגעים אלה, הביטוי הממצה והנכון של התודה או של הפחד, הופרחו אל על, אל אלוקים הבלתי נראה. לא חשוב מה היתה בדיוק המילה שפרצה ספונטאנית מהלב המאושר, או מהנפש המיוסרת, מוכת הדאגה והפחד. התחושה הפנימית לחשה, ולוחשת עד כיום לכל מתפרץ שכזה, ששוכן מרומים - שומע...

מי שחווה אי פעם חוויה זו בכל עוצמת הרגש שלה, טעם טעם תפילה. אם ינתח האדם אירוע כזה בחייו, ישים לב, כיצד אוקיאנוס הרגשות שגעש בקרבו, על כל המוחשי, הטבעי והמוגבל שהצטופף בלבו באותו רגע, הוזנק בבת אחת אל מחוזות נעלים יותר בנפש, מחוזות, שבהם אין שליטה לאיתני הטבע ולא לחוק העריץ של הסיבתיות.

כשעומד האדם מלא פחד ודאגה, ובעיקר חסר אונים, למשמע הידיעה הנוראה, שמטוס הנוסעים, בו מצויים אשתו ובניו, נעלם אי שם באוויר, הוא משליך ספונטאנית את יהבו על כוחות שמעבר לו. מפיו ולבו מתפרצות מאליהן מלים, כמו: "אוי, שיקרה נס". מלמול זה מעניק לו, מבלי משים, שניה של פרספקטיבה, קורטוב של חרות מן הסיבתיות, בהשליכו את בעייתו הקשה, את תמצית חייו באותו רגע, אל זרועות מציאות עליונה ונעלמת ממנו.

אם הוא זוכה ומגדל הפיקוח מודיע: "המטוס נמצא, והוא נחת נחיתת חירום ביוגוסלביה. לכל הנוסעים שלום". - אזי מתמלטת מעמקי הווייתו המילה: "תודה!" לכתובת ברורה. זאת, למרות שבימים כתיקונם אין הוא חפץ להכיר בה, בכתובת זו.

מבחינת מהות התפילה, אין הבדל בין הצער והשמחה. בשני המקרים נפתח הפתח המשחרר את המוגבל אל האין סופי. מנשמתו של האדם הכלוא בגופו, שאזיקי המציאות החומרית מצירים את צעדיו, אל המקור הבלתי נדלה של העוצמה, החכמה, הטוב, האושר וההרמוניה. זה המקור שהאדם המתפלל באמת, אינו מתבייש לקרוא לו בשמו האמיתי: "האלוקים".

לפעמים אדם מקיץ משנתו והוא מתחיל להסתכל במציאות שמסביב לו, נותן את לבו ליופיה וקדושתה. נזכר בערכיה, מתבונן במטרותיה, ונעשה בעצמו פועל בגבולותיה: דורש את תיקונה, משתעבד לתעודתה, שש בנצחונה, משתתף בגורלה, עד שרוחה של זו שורה עליו - זוהי תפילה.

התפילה אינה בריחה מן העולם אל הדמיון הילדותי, כי אם דווקא גילויו מחדש של העולם הזה שלנו על כל עומקו ויופיו.

מה שחש ה"מתפלל" המקרי באותם רגעים קריטיים ויוצאי דופן, שנחתו עליו ללא הודעה מוקדמת, מתרגל המתפלל הדתי יום יום. הוא מפתח רגש עדין זה בלבו גם בימים אפורים, בימים הנעדרים מאורעות מיוחדים, ימים השבויים בשיגרת חיי היומיומיים. אין הוא כולא את הספונטאניות, אלא מחנך אותה. מטיל עליה משמעת של אימונים קבועים, יומיומיים. דומה המתפלל לנגן, שרק שנים של עבודה מפרכת ותירגול אין סופי וקבלת עול של משמעת נוקשה, מאפשרת לו לצמוח לוירטואוז, המפיק מכינורו צלילים מושלמים. צלילים, המתנגנים כאילו מאליהם, בטבעיות ספונטאנית.

התפילה הינה פעולה דינאמית, המתחוללת במעמקי נשמתו של האדם ומטהרת אותה. היא משמשת עבורו כמראה שבה משתקפת בבואתו האמיתית. באמצעותה מסוגל הוא להעריך את עצמו נכונה, את דרגת מציאותו הרוחנית ומצבו הנפשי באותה שעה. הניתוק הזמני מהעבודה, מגירויי הסביבה ולחציה, מן המעשים שעשה או לא עשה, מעניקה לו רגע של התבוננות.

המילה 'תפילה' נגזרת מן הפועל "פלל", שמשמעותו להפליל. ואכן, האדם בתפילתו שופט את עצמו, מגלה את נקודות התורפה הדורשות תיקון, ומתבונן בעצמו מגובה רוחני, אליו הוא שואף להגיע.

ואף האדם המתפלל חוזר מתפילתו אל המשרד, הטלפונים והפגישות, כשהוא מזוכך במשהו. הוא חש באצילות מעדנת, הזורמת לאיטה כמעין מים חיים בפיתולי נשמתו. הוא יודע שהיתה לו שעה קלה של תענוג, המעניקה עוצמה מחודשת למעשי היום יום.