את שורש מצוות הדלקת נרות שבת מצאנו בדברי הנביא (ישעיהו נ"ח, י"ג): "וקראת לשבת עונג, לקדוש ה' מכובד" – מצוה לכבד את השבת ולענגה, ואחד האמצעים לענגה הוא להרבות את האורה בבית. הרמב"ם כותב: "הדלקת נר בשבת חובה. אפילו אין לו מה יאכל, שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר, שזה בכלל עונג שבת". בבריאת העולם נאמר (בראשית א', ד'): "וירא אלקים את האור כי טוב" – האור הוא מקור טובה וברכה, ומוסיף ברכה לכל מאורע.

זכות הדלקת נרות שבת מוקנית לאשה מתוקף היותה עיקרו של הבית. העונג והכבוד שהיא מוסיפה לשבת באים גם הם מכוחו של תפקיד מרכזי זה.

קיים לכך טעם נוסף: חוה, אם כל חי, הגישה לבעלה מפרי עץ הדעת, והוא אכל ממנו בניגוד לצו הבורא. באותה שעה נגזר עליו כי יהיה בן תמותה ולא בן אל-מוות: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג', י"ט). כידוע, "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ', כ"ז). תפקיד הנשמה להאיר את מחשכי הגוף. חוה ''כיבתה נרו של עולם'' וגרמה לאדם להיות בן תמותה, לכן ניתנה לה מצווה להדליק את הנר בכל ערב שבת ולתקן בהדלקה זו את כיבויו של הנר – נשמת האדם.

מדורי דורות מקובל ששעת הדלקת נרות שבת היא שעה מיוחדת, עת רצון. זוהי שעתה המיוחדת של האשה. לאחר הברכה והדלקת הנרות היא מתפללת לבורא מקירות לבה ומבקשת שימלא את משאלות לבה בעניינים רוחניים ובעניינים גשמיים כאחת.

באותו רגע נשגב שבו יורדת שבת המלכה לעולמנו, פורשת את כנפיה על היקום ומעניקה לו מאוצרותיה הרוחניים, עומדת האשה ליד הנרות המרצדים, ומתפללת לה' בכל לבה. ברגעים אלו היא שואבת מלוא חופניים ממעיינות הקדושה והברכה. בלבה מתרונן שיר של אמונה, שיר של תודה לבורא שכה היטיב עמנו והעניק לנו את השבת.

נרות השבת תורמים תרומה משמעותית לשלום הבית במשפחה היהודית. מלבד האור שהם מפיצים, הם משרים סביבם  אווירה נינוחה, אווירה של שמחה וקדושה.

חוסנה של המשפחה היהודית, שצלחה לאורך אלפי שנים נהרות דם ודמע, נבע מאווירתה של השבת. בימות החול נשא היהודי את משא החיים הכבד ולעתים קרובות נאבק מול כוחות חזקים ממנו שאיימו להכריעו. אך בשבת הוא חש כבן מלך, כאדם שאוצרות תבל כולם מצויים בהישג ידו. ההרמוניה המשפחתית והנחת מהילדים נסכו תקווה בלבו, והוא יצא מהשבת מחוזק ומעודד. כשהוא אוגר כוחות חדשים לקראת  ימות השבוע היגעים, מתוך ציפיה מחודשת לשבת הבאה הממשמשת ובאה.

מרוץ החיים העכשווי אינו מותיר זמן לחיים נינוחים ושלווים. אותה "עצירה" סביב שולחן השבת מסוגלת לתרום רבות לסיפוק רוחני, לקשר הדוק בין ההורים לילדים, למבט חיובי יותר על העולם ולתקווה טובה יותר לעתיד.

סביב אותו שולחן שבת ישבו דורות של יהודים בכל ארצות פזוריהם. ממנו הם שאבו עוז ותעצומות להמשך דרכם. אין כל סיבה ששולחן זה לא ישמש גם לנו כיהלום שבכתר, כנקודת זמן שתהיה מרכז חייו של הבית, נקודה שתהיה הלב של המשפחה היהודית.

זמן הדלקת נרות השבת הוא כמחצית השעה לפני שקיעת החמה. בכל לוח שנה מצוי מסומנת שעת הדלקת הנרות. חלילה מלהדליק את הנרות בזמן שקיעת השמש או אחריו. אם איחרו מלהדליק עד אז, אין להדליק כלל, שכן אסור להדליק אש בשבת – "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות ל"ה, ג'). מצווה הבאה בעבירה – עבירה היא.  מצווה, חשובה ככל שתהיה, אינה יכולה לבוא על חשבון חילול השבת.

לאחר הדלקת הנרות מברכים: "ברוך אתה ה' אלוקינו (בשם ומלכות כהגייתם) מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת". את הברכה אומרים בעיניים עצומות. הטעם לכך הוא כי בכל המצוות קודמת  הברכה למעשה. לדוגמה, קודם מברכים "לקבוע מזוזה" ורק אחר כך קובעים אותה. בשונה משאר המצוות, בהדלקת נר שבת אי אפשר להקדים את הברכה לקיום המצווה, כי בשעת הברכה מקבלת האישה את השבת, ולאחריה כבר אסור לה להבעיר אש. לכן היא מדליקה תחילה. מסיבה זו עוצמת האישה את עיניה בעת הברכה, וטוב להניח שתי ידיה על עיניה ולכסותן. ואז, בעת פקיחת העיניים לאחר הברכה, יש לה תחושה מחודשת של הנאה מאור הנרות.

מדליקים לפחות שני נרות: האחד, כנגד הפסוק בעשרת הדיברות בספר שמות (כ', ח') – "זכור את יום השבת לקדשו". והשני כנגד הפסוק בעשרת הדיברות בספר דברים (ה', י"ב) – "שמור את יום השבת לקדשו". שני הנרות מהווים מצווה אחת: "שמור וזכור בדיבור אחד, השמיענו א-ל המיוחד", כמובא בפיוט "לכה דודי" בקבלת שבת.

"זכור" מביע את מצוות ה"עשה" של יום השבת: נרות, קידוש, זמירות, תפילות, קריאת פרשת השבוע, הפטרה, שלוש סעודות ועוד. "שמור" מתבטא בהימנעות ממלאכה, אלו מצוות "לא תעשה", לשמור על קדושת השבת שלא תחולל.

מנהג נאה הוא שהאם מדליקה נרות כמספר הנפשות בבית. כשנולד ילד היא מוסיפה נר נוסף.

נוהגים לתרום לצדקה לפני הדלקת נרות שבת. זכותה של מצות הצדקה מצטרפת לזכות הגדולה של ההדלקה, ולאחר קיום מצוות אלו נשמעת תפילת האם ביתר שאת.

בהתרגשות מיוחדת מתפללת כל אישה לאחר הדלקת הנרות את התפילה המקובלת: "יהי רצון לפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי, שתחונן אותי ואת כל קרובי, ותתן לנו ולכל ישראל חיים טובים וארוכים, ותזכרנו בזיכרון טובה וברכה, ותפקדנו בפקודת ישועה ורחמים, ותברכנו ברכות גדולות, ותשלים ביתנו, ותשכן שכינתך בינינו. וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים, אוהבי ה', יראי אלוקים, אנשי אמת, זרע קודש, בה' דבקים ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים ובכל מלאכת עבודת הבורא. אנא שמע את תחינתי בעת הזאת, בזכות שרה ורבקה ורחל ולאה אמותינו, והאר נרנו שלא יכבה לעולם ועד, והאר פניך ונושעה, אמן".

תפילה זו הנאמרת מעומק הלב ובשעת רצון מיוחדת עולה למרום ומביאה שלום, טובה וברכה למשפחה ולכל העם.