אחת מאבני הבוחן הראשיות שבאמצעותן נוכל להכיר את האישיות האמיתית, היא הנהגת האדם בתחום הנדיבות. חז"ל אמרו (מסכת עירובין דף סה עמוד ב'): "בשלושה דברים אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו". על פי "כיסו" ניתן להכירו ולעמוד על טיבו.

התורה ציוותה לתת צדקה (דברים ט"ו, ז'-ח'): "כי יהיה בך אביון... פתוח תפתח את ידך לו". התורה מצווה גם על צורת נתינת הצדקה. לא די בכך שהעני יקבל את נדבת ליבנו, חשוב שהיא תינתן לו בסבר פנים יפות, כנאמר (שם): "לא תאמץ את לבבך... מאחיך האביון". יש להתייחס אליו כאח ולהרעיף עליו אהבה ורחמים.

יש דרגות שונות בנתינת הצדקה. יש מי שאין לו, ולמרות זאת הוא עושה מאמץ עליון ונותן, ויש מי שיש לו, אך בתחילה הוא מנסה לקפוץ את ידו, ורק מפני הבושה הוא נותן. יש אדם שנותן בעין יפה ובנפש חפצה, ולעומתו, אדם אחר, מתן דמים כמעט עולה לו בדמים תרתי משמע, ורק מפני הלחץ החברתי הוא מושיט את ידו לכיסו ונותן. יש הפותחים את ידם ואת כיסם רק לצורך מטרות נכבדות במישור הציבורי, וגם זאת רק לאורם של התקשורת והזרקורים, ולעומתם אחרים מעדיפים להאיר פנים ליחידים, לעניים ולקשי יום. "הכיס" מאפיין כל אחד בדייקנות.

הציווי בתורה אודות הקמת המשכן פותח בפסוק (שמות כה, ב): "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה". מפורסמת היא השאלה, הן לכאורה ראוי היה להתבטא: "ויתנו לי תרומה", מדוע אמרה התורה: "ויקחו לי תרומה"? אחת התשובות היא שבכך רצתה התורה לרמוז לאדם, שבהרימו תרומה, יותר מאשר הוא נותן, למעשה הוא לוקח לעצמו ומרוויח. נתינת צדקה בונה את האדם, מעדנת את רוחו, משפרת את מידותיו ומחדירה ללבו את תכונות עם ישראל, שהם רחמנים בני רחמנים, השואפים בכל ליבם להיטיב לזולתם.

הגישה והנכונות למתן צדקה הינן מבחן לאדם כולו. נדיבות הלב, וכמובן, הנתינה, הינן מראה המשקפת את נפש האדם.

זאת ועוד, יהודי הנאמן לה' ולתורתו, מקדיש עשירית מרווחיו לעניים ולצורכי צדקה. הוא יחוש בנתינה זו כממונה על חלוקת כספים שאינם שלו, אלא הופקדו בידו. אמנם, הקופה אינה אלא קופתו שלו, ובכל זאת אין היא שייכת לו. היא שלו רק מבחינת זכיון חלוקת הכספים כטוב בעיניו. והוא שש להטיב ולסייע לזולתו מאוצר הצדקה הנתון לניהולו.

הבורא, ברוב חמלתו, לא הפקיר את גורל ענייו, אלמנותיו ויתומיו בידי רגשות חסד עראיים. באמצעות מצוות צדקה הפך את הדאגה לאומללים לחוב קדוש. בחסות כל אלו יימצא מחסה מתאים לעוני, לסבל ולמחסור. בכך מוגן המקבל, הנאלץ לפשוט יד, מביזוי ומהשפלה. יהודי המקבל צדקה מידי יהודי אחיו, אין המתנה משפילה את ערכו. שהרי לא מיד הנותן מקבל העני את פרנסתו, כי אם מידיו המלאות והפתוחות של הקב"ה. הנדבה בישראל קרויה בשם "צדקה"- מילה הנגזרת משורש "צדק". שכן מקבילה היא יותר למושג הצדק מאשר למידת הרחמים.

הצדקה היהודית ברוח התורה, היא התגלמות האהבה המשולבת ביראת ה'. את המידות הסגוליות הללו מינה הקב"ה כמטפחי הצדק. עמהן העניק לנו את תרופת הפלאים, אשר העולם הכושל מחפש אחריה לשווא זה עידן ועידנים.