היסוסים רבים קדמו לכניסת יעקב אבינו אל יצחק לקבל את ברכותיו. מעצם מהותו היה יעקב "איש תם", כליבו כן פיו. כל צורה של הערמה היתה זרה לרוחו. לאור זאת ברור שקשה היה מאד ליעקב לבצע את המשימה שהטילה עליו רבקה אמו.

לבטיו של יעקב נבעו גם מן החשש הכבד שקינן בליבו (בראשית כ"ז, י"ב): "אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע, והבאתי עלי קללה ולא ברכה". הסיכוי להצליח ולקבל את הברכות לא היה שקול בעיניו מול הסיכון הרב, אילו היה נתפס "בקלקלתו".

 לו יכול, היה יעקב מתחמק מן הצעד המסוכן, אלא שפקודת אמו, היא שהביאה אותו לעשות צעד זה, ביחוד כאשר הדברים נאמרו לה ברוח הקודש.

אמו הלבישה עורות גדיי עזים על ידיו ועל חלקת צוואריו, כדי לא לעורר חשד אצל יצחק, שעיניו כהו מראות.

כשנכנס יעקב ובידיו המטעמים שהכינה אמו ודיבר אל אביו בכבוד,  התעורר מיד החשד בליבו של יצחק  שמא אין הוא עשו. הוא  ביקש מיעקב שיגש אליו כדי למששו,  אלא שמישוש זה לא פתר את ספיקותיו משום ש"הקול קול יעקב, והידים ידי עשו".(שם כ"ז, כ"ב)

אין מדובר כאן בצליל הקול, בצלילי הקול לא ניתן היה להבחין  בין עשו ליעקב. הספיקות של יצחק החלו  בעת ששמע מפי יעקב ביטויים הקשורים ליראת שמים, שלא היו אופיינים לעשו.

כשיצחק תמה אודות המהירות הרבה שבה הוכנו המטעמים, השיב יעקב (כ"ז, כ'): "כי הקרה ה' אלוקיך לפני". אמר יצחק בלבו: אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו, הוא מייחס כל הצלחה לעצמו, לכשרונותיו ולזריזות כפיו, ואילו יעקב חי בהכרה שכל מה שבידו הוא זוכה בו מגבוה, ועל כן ייחס את מהירות ביצוע המשימה לבורא: "כי הקרה ה' אלוקיך".

התחפושת של עשו לאורך הימים היתה מושלמת. כלפי חוץ היה מתחזה כחסיד וכירא שמים, המחמיר ומדקדק במצוות בצורה מופלגת. מפעם לפעם היה ממציא "חומרות" ו"שאלות" הלכתיות, כמו: כיצד מעשרים את המלח או את התבן. לא בכדי הוא מכונה בתורה בלשון: "אמורי", באשר הצליח לצוד את אביו באמרי פיו (רש"י מ"ח, כ"ב). אולם רשעתו לא הירשתה לו להזכיר שם שמים, אפילו כאשר ביקש לרמות את אביו. כששמע יצחק תשובה שהיה בה הזכרת השם,  התעורר חשדו שמא הערמה יש כאן, באשר ה"קול – קול יעקב".

שוני נוסף היה בין דיבורו של יעקב לדיבורו של עשו, כשיעקב הביא את המטעמים לאביו. הוא פנה אליו בלשון רכה באומרו (שם כ"ז, י"ט): "קום נא שבה ואכלה מצידי".  לעומתו, פנה עשו לאביו בלשון ציווי (שם ל"א): "יקום אבי ויאכל מציד בנו". לשונו הבוטה הסגירה את פנימיותו המושחתת. עשו הצטיין אומנם במצות כיבוד אב, ובגדים מיוחדים היו לו בבואו לשמש את אביו, אך הוא לא הצליח להסתיר לחלוטין את מהותו הפנימית.

חז"ל אמרו כי הקביעה "הקול קול יעקב והידים ידי עשו", היתה בה גם נבואה לדורות. בדבריו אלו קבע יצחק אבינו הגדרה מדוייקת לעתיד, כי הצטיינותו של יעקב תהיה בקולו, בקול התורה, ואילו עשו ינסה לשלוט בכוח זרועו וידיו.

ולא עוד אלא שקיימים יחסי גומלין בין קולו של יעקב לידי עשו:

כאשר יעקב ממלא באמונה את המשימה המוטלת עליו ומשמיע קולו בבתי כנסיות הוא גובר על ידי עשו. כבר לפני לידתם ידענו שעשו ויעקב לא יהיו לעולם במעמד שווה. גדולת האחד היא תמיד על חשבון נפילת משנהו. כל זמן שקולו של יעקב נשמע בתורתו ובתפילתו, נחלש כוחו של עשו .

יצחק אבינו ידע שהוא חוליה בשרשרת שממנה עתיד לקום העם הנבחר. הוא גם ידע שמשני בניו יהיה רק אחד מהם נושא המורשת, כמו שהתבשר אברהם אבינו: "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כ"א, י"ב), בחלק מזרעו של יצחק, "ביצחק", ולא כל יצחק. יצחק ידע הכול, דבר לא נעלם מעיניו. הוא ידע כי עשיו אינו ראוי להקים את העם הנבחר, ואת העם הזה יקים יעקב שכל חייו היו קודש לה'.

אולם, המשיך יצחק אבינו להרהר, האם פסה תקוה מבנו עשיו? האם אין דרך לשתף גם את עשיו במשימת הקמתו של עם ישראל, העם הנבחר?

יצחק מצא דרך. יעקב הוא (בראשית כ"ה, כ"ז) "איש תם יושב אהלים", הוא עוסק בנעלה ובחשוב ביותר, בלימוד התורה הקדושה. גם בניו לאורך הדורות יעסקו בתורה, ובזכותם יתקדש העולם כולו ויצעד לקראת הגאולה העתידה.

אולם יעקב ובניו זקוקים לאפשרות קיום, כדי לממש את תפקידם הרוחני הנעלה. רעיון עלה בלבו של יצחק: אברך את עשיו בארץ פוריה ובהצלחה, בכיבוש מדינות ובעושר מופלג.  ובאמצעות הצלחתו הגדולה שתנתן לו ממרום, הוא יפרנס את יעקב אחיו.

מהלך זה לא יצטמצם לדורם של האחים יעקב ועשיו בלבד. שיתוף הפעולה ימשיך להתקיים לאורך כל הדורות. העמים שיקימו שני הבנים, ישתפו פעולה ויפעלו באחדות לקדש שם שמים, האחד ברוחניות, ומשנהו יסייע לו בגשמיות.

באופן זה יהיה לעשיו חלק נכבד ברוחניותו של יעקב, ואף הוא ייחשב כאחד מבוני העולם הרוחני. גם הוא יהיה בין אלו  שיצעידו את העולם אל תיקונו. הגשמיות של עשיו תהפוך לרוחניות.

רבקה, אם יעקב ועשיו, חששה ממצב זה שבו יהיה יעקב תלוי בחסדי עשיו אחיו. רבקה הכירה את בנה עשיו ואת מעשיו, והבינה שחייבים לדאוג שיעקב יקבל את הברכות כדי שיעמוד ברשות עצמו. שהשפע החומרי המסייע לקיום התורה ומצוותיה, לא יינתן לידים זרות, העלולות להיות גם ידים זדוניות.

הבורא הסכים עם רבקה שיעקב ובניו ינתבו את דרכם הרוחנית והגשמית בעצמם ויקדשו שם שמים לעיני העולם כולו ללא תלות בחסד לאומים.

מכאן מובן כל מעשה העורמה, כביכול, שנקט יעקב בציווי אמו, ומובן גם שבשעת מעשה הסכים גם יצחק הצדיק עם דרך זו וברך את יעקב וגם אישר את ברכתו באוזני עשיו: "גם ברוך יהיה!"