אנשי כנסת הגדולה, מאה ועשרים במספר, היו חכמי הדור ומנהיגי האומה בעת שיבת ציון, כששבו היהודים מגלות בבל.
חכמים אלו קבלו את התורה שבעל פה בשרשרת קבלה בלתי פוסקת מימות משה רבנו, כפי שנאמר בפרקי אבות: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע – לזקנים, וזקנים – לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה".
אנשי כנסת הגדולה זכו להיות ראשוני השבים לארץ לאחר חורבן בית המקדש הראשון והגלות בת שבעים השנה בבבל. הם היו עיני העדה בשנים שבהן הוקם בית המקדש השני. על הדור הראשון של אנשי כנסת הגדולה נמנו הנביאים: חגי, זכריה ומלאכי, וכן מנהיגי דור השיבה לארץ: עזרא הסופר ונחמיה הפחה, זרובבל, מנהיג העליה הראשונה, מרדכי היהודי, המוכר לנו ממגילת אסתר, ואיתם רבים מחכמי היהודים שבאותו דור.
בליבם של מנהיגים אלו פעמה התקווה הגדולה לחידוש הממלכתיות היהודית בארץ, ועימה תחושת התפקיד שהטילה עליהם ההשגחה העליונה: לחדש את פני האומה על פי התורה.
הם זכו לראות את האור בקצה מנהרת הגלות, התנסו אישית בחוויית השיבה לארץ, דרכו מחדש על אדמת ירושלים ואף חידשו את תפארת המקדש.
מתוך מעמד זה, שהוענק להם על ידי ההשגחה העליונה, הם בדקו, חקרו והעמיקו במשמעות ההיסטורית של האירועים. נקודת התצפית של תחילת שיבת ציון האירה להם באור חדש ומקיף יותר את תולדות מאה השנים האחרונות, שנות חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל. ברוחב דעתם הם קלטו את המסר המופלא של סוד ההישרדות היהודית. הם שמו לב לעובדה המפתיעה שגם בתוככי החושך הנורא של החורבן והגלות, מתגלה גבורתו של אלוקי ישראל, ש"אלמלא מוראו של הקב"ה, איך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות". באורח פרדוקסלי – ענות עמנו, יסורי התופת שסבל, הגלויות, השואות והשמדות שהיו מנת חלקו – כל אלו משמשים רקע לנס ההישרדות המופלא, שאין על עפר משלו. הישרדות זו מעידה כמאה עדים על הכוונתו של האלוקים את ההיסטוריה כולה.
אנשי כנסת הגדולה החזירו את עטרת החשיבה ההיסטורית הנכונה ליושנה, לאחר שמאורעות החורבן עמעמו אותה. עתה, בעמדם שוב על אדמת ארץ ישראל, הם חשו מתוך פרספקטיבה זו, באחריות הכבידה הרובצת לפתחם.
בילקוט הדרכים שאותו נשאו בכל דרכי נדודיהם, היה טמון נסיון רב וחשוב. במבט לאחור, הם הניחו את האצבע על נקודת התורפה של העם, שהיתה גם נקודת המוצא לכל צרותיו, לחורבן ולגלות. נקודה זו היתה שכחת התורה, עזיבת לימודה ונטישת קיום מצוותיה. לכן, בבואם לבסס מחדש את העם, החליטו המנהיגים לשים דגש מרבי על לימוד התורה.
וכך הם אמרו (אבות א', א'): "הוו מתונים בדין, העמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה". כלומר, בכל מצב שבו נמצאים יש ללמוד תורה ולדון דין אמת על פיה, ללמד אותה לאחרים ולעשות לה סייגים כדי לשמרה.
אנשי כנסת הגדולה אמרו יותר משלושה דברים, אולם שלושת ההנחיות שמוסרת המשנה בשמם, היו שגורות על לשונם תדיר, ושימשו נר לרגלם בכל פעולותיהם.
"הוו מתונים בדין": אימרה זו מתייחסת לדיינים. חובתם לשקול היטב את הדברים בטרם יוציאו את הפסק. הפזיזות בהכרעת הדין עלולה להביא לטעויות בשיקול הדעת ולפגיעה בחוקי התורה, וממילא בסמכותה של התורה בכלל.
"והעמידו תלמידים הרבה": ככל שיגדל מספרם של לומדי התורה, כך תשמר התורה בקרב העם ביתר שאת. "והעמידו תלמידים", דרישת המשנה היא להעניק לתלמידים יכולת עמידה, כדי שיוכלו להתמודד עם הלימוד בכוחות עצמם, כדי שישמשו כחוליה הבאה במסירת התורה. נוסף על כך, יש להעניק להם חינוך למידות טובות, לדרך ארץ ולהשקפה נכונה, למען יהיה קיום ללימודם, וכדי שלא שימעדו בדרכי החיים.
"ועשו סיג לתורה": משמעות המילה "סייג" היא גדר. כשם שגדר בגבול מסמנת את התחום שממנו והלאה נותר האדם ללא הגנה, כן גם מטרת הסייגים, ליצור לאדם גבול, לשומרו מפני נפילה בכשלון החטא, מתוך חוסר הבחנה. הסייג בא להגן על האדם ועל דיני התורה שלא יפגעו. לדוגמה, בתחום שמירת השבת תיקנו אנשי כנסת הגדולה גדרים ותקנות, כגון, דיני 'מוקצה', כדי שישמרו על עיקרי תכניה של השבת. כך גם בתחומים נוספים, כמו כשרות, תפילה ועוד. בכולם מטרת הסייגים הינה להציב מחסום בפני האפשרות של כשלון בגופה של העבירה. חברה שתשכיל להבין את ערכו של הסייג כעשיה חיובית שמעבר לנדרש, תגיע דרך דרישה עצמית זו לגובה מוסרי רב.
אנשי כנסת הגדולה תיקנו גם את נוסח התפילה והברכות. אומנם התפילה, תכונה טבעית היא אצל הנברא, אך זקוקה היא למסגרות ולדפוסים. הרגשות מושפעים ממצב האדם. לא הרי רגשות האמונה בלב אדם בריא, לאלו המצויים בלב אדם חולה. ולא אלה שבלב אדם ער ורענן, כאותם שבלב אדם עייף וחלש. קיים צורך במסגרת שתתאים לכולם, כדי שתעלה תפילת כולם אל ה', שומע תפילה.
הם תיקנו שלוש תפילות ביום : ערב, בוקר וצהרים, כדי שבכל עת יהיה האדם קשור לאלוקיו. בעת שמחה ובעת צער, בזמן שכוחותיו עמו ובזמן שעזבוהו, תמיד עומד הוא לפני בוראו. שוב אין תפילתו נתונה לחסדי רגשות לבו. אילו היינו ממתינים עד שהיה האדם חפץ להתפלל, היו זמנים רבים חולפים ללא תפילה. לעומת זאת, בהיות התפילה קבועה, באה לידי ביטוי גם קריאת הלב השואף להיות קשור לבוראו תמיד ללא קשר לנסיבות.
אחד הספרים העמוקים ביותר בתורה שבעל פה הוא סידור התפילה. כלולים בו סודות עמוקים עד אין חקר. סודות אלו מתבססים על תורת הסוד והקבלה, והם נכתבו ברוח הקודש.
כאשר בן דורנו מתפלל לפי נוסח זה, הוא מתקשר לממדים הרוחניים הגנוזים בכוונתם של אנשי כנסת הגדולה. בכוחה של תפילה, הנאמרת בכוונה, לבקוע רקיעים ולהגיע עד לכסא הכבוד.
הן ברובד הגלוי שלה והן ברובד הנסתר כוללת התפילה את כל סוגי הבקשות האפשריות ואת כל מאוויי הנפש של היחיד ושל הציבור. המעמיק בנוסח התפילה ימצא בה ביטוי לתחושותיו הפרטיות, לרגשות הממלאים את לבו ולרעיונות שבהם הוא הוגה. אין אדם שלא ימצא בתפילה ביטוי לרחשי ליבו.
הרשם עכשיו!
