בליל שבת, בתום תפילות "קבלת שבת" ו"ערבית", חוזרים כולם מבית הכנסת לבתיהם ומסיבים ליד שולחן השבת, שולחן המשפחה. לאחר שירת "שלום עליכם" ו"אשת חיל מי ימצא", עורך אבי המשפחה את "קידוש ליל שבת". יש העורכים את הקידוש בעמידה ויש שנוהגים לומר אותו בישיבה.

מהו הקידוש?

בעשרת הדיברות מופיע הציווי על שמירת השבת במילים: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ', ח'), ודרשו חכמים בתלמוד: "זכרהו על היין בכניסתו". "בכניסתו" - בליל שבת. היהודי עומד מול בני ביתו, כוס יין מלאה עד גדותיה בידו, ובני הבית מאזינים להכרזתו ביראת כבוד. ומה מכריז היהודי במעמד זה?

הקידוש הוא למעשה עדות. אנו מעידים על בריאת העולם, תוך ציטוט הכתוב בתורה בפרשת בראשית (ב', א'-ג'): "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות".

את מצוות קידוש השבת בדברים, כלומר, את הזכרת קדושת השבת ואת העובדה שה' שבת ממלאכתו ביום השביעי, אנו מזכירים כבר בתפילת ערבית. נוסף על ההזכרה בתפילה אנו עורכים את הקידוש על היין לפני הסעודה. בהיעדר יין ניתן לערוך קידוש גם על פת.

כאשר האדם ניצב ליד בני ביתו ומקדש על היין בליל שבת, הוא מעיד קבל עם ועולם שהוא מאמין שיש בורא לעולם, ששום פרט לא נברא מעצמו, ואין מקריות בעולם, אלא הכל כלול במעשיו של ה', עושה מעשה בראשית. הקידוש הוא ההזדהות שלנו עם סיפור בריאת העולם. ההזכרה נקבעה על היין כי טבע האדם מתעורר על ידי היין, שהרי היין 'משמח לבב אנוש', ובאופן זה מסוגל האדם להתפעל מהדברים ולהחדירם לליבו.

המשמעות של יום השבת לאנושות כולה היא אות וסמל למציאות הבורא ולייעוד האדם בעולמו. משמעותה לעם ישראל, שהוא נועד להיות 'עם מקדשי שביעי'. בתפילת ליל שבת כבר נתן האדם את דעתו ואת מחשבתו על מצות השבת וגודל מתנותיה, הוא נושא עמו את רעיון השבת ומכניסו אל תוך ביתו, שהוא המקום שבו אמורים פירות השבת להבשיל.

בעשרת הדיברות באה ההנמקה להזכרת בריאת העולם דווקא ביום השבת (שמות כ', י"א): "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי. על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו". כלומר, שמנוחתו של ה' בשבת קובעת שביום זה גם עלינו לנוח, ובזאת נעיד ונכריז קבל העולם כולו שיש בורא לעולם.

קיים טעם נוסף לזכירת יום השבת. טעם זה נזכר בנוסח הקידוש במילים: "זכר ליציאת מצרים". השבת מנציחה את סיפור יציאת מצרים, את היציאה מעבדות לחירות ואת עיקרון השוויוניות בין כל בני האדם. גם לעבד מגיע יום מנוחה שבועי, כפי שמגיע לבן חורין. בשחרור מעבדות פרעה יצאנו לחירות אמיתית, היא החירות שזכינו לה בעומדנו לפני הר סיני.

הקידוש הוא הסמל לשתי המתנות שהנחיל העם היהודי כמתנה לאנושות כולה : את האמונה במציאותו של הבורא, ואת היות כל בני האדם שווים, כי הם נבראו בצלם אלוקים. העורך את הקידוש מכריז שהוא מאמין בעיקריה של היהדות, וכי הוא משייך את עצמו לעם מקדשי שביעי, עם שהתייחד לו תפקיד של נושא בשורת האמונה בעולם.

קיים איסור אכילה ושתייה לפני עריכת הקידוש. איסור זה חל מעת שאדם קיבל על עצמו את קדושת השבת, ולא יאוחר מכמה דקות לפני השקיעה.

קיים מנהג לכסות את החלות המיועדות ללחם משנה, בזמן הקידוש. למנהג זה ניתנו שני טעמים: א) שלא יראה הפת את בושתו, כלומר, את העובדה שאין מקדשים עליו אלא על היין, אף כי הפת קודמת ליין בחשיבותה. ב) מכסים את הפת במפה מלמעלה ומלמטה, זכר למן שהיה עטוף בשכבת טל מלמעלה ומלמטה, וירד ביום השישי בכמות כפולה, מעין לחם משנה.

חכמינו הנהיגו לערוך קידוש גם בבוקר. גם בקידוש זה מברכים על כוס יין: "בורא פרי הגפן". פותחים תחילה בפסוקים על נתינת השבת לישראל ('ושמרו'), ויש מוסיפים פסוקים על מצות זכירת השבת.

חכמינו קראו לקידוש זה בשם "קידושא רבה" (גדול). לשם זה ניתנו טעמים על פי תורת הקבלה.