קיימים שישה דברים שעליהם מופיע בתורה ציווי מפורש שעלינו לזכרם. מצווה לחזור ולשנן את שש הזכירות הללו בכל יום בסוף התפילה, כדי שעיקרי יהדות אלו יעמדו לנגד עינינו בכל עת ובכל שעה.

הזכירה הראשונה היא סיפור יציאת מצרים: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים ט"ז, ג') - זיכרון יציאת מצרים ממחיש את העובדה שבורא העולם מנהל את עולמו בכל עת, וברצונו הוא אף משנה סדרי בראשית. זיכרון הגאולה הראשונה מקנה פתח תקווה לגאולה האחרונה שתהיה לעתיד לבוא. זיכרון יציאת מצרים הוא בסיסי מאד, והרבה מצוות נועדו לשמר זיכרון זה. לדוגמה: השבת ושאר מועדי ישראל, שהם "זכר ליציאת מצרים". כפי שאנו אומרים בקידוש בימים אלו. גם חג הפסח על שלל מצוותיו ומצוות התפילין, שעליה נכתב בתורה (שמות י"ג, ט'): "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים". גם בפרשת ציצית נאמר (במדבר ט"ו, מ"א): "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים", יש לומר פרשה זו פעמיים בכל יום, בתפילת שחרית ובתפילת ערבית, כדי להזכיר את יציאת מצרים בכל ערב ובכל בוקר.

הזכירה השנייה היא זכירת מעמד הר סיני: "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב" (דברים ד', ט'-י'). יש לזכור את הכרזת "נעשה ונשמע" שהכרזנו במעמד הר סיני ואת קבלת התורה והמצוות שקיבלנו שם לפני שלושת אלפים ושלוש מאות שנה. אנו חייבים לזכור בכל יום ויום את עמידתנו למרגלות הר סיני ולהנחיל זיכרון זה לדורות הבאים.

הזכירה השלישית היא זכירת מעשה עמלק: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כ"ה, י"ז). עמלק היה נכדו של עשיו, בנו של אליפז. צאצאיו היו היחידים שהעזו להילחם בעם ישראל במדבר לאחר ניסי יציאת מצרים וקריעת ים סוף, זאת בשעה שכל שאר העמים יראו מאלוקים, העושה ניסים גדולים לעמו. מלחמת עמלק בבני ישראל חרגה ממלחמה גרידא, שכן מלחמה זו באה להצהיר שאין להתיירא מפני אלוקי ישראל, וכי אין לקבל את קיומו של עם ישראל כעם שווה זכויות במשפחת העמים. למעשה, מלחמה זו פתחה פתח לשאר העמים להרים ראש ולהעז לצאת נגד עם ה'.

במובן הרחב, "עמלק" אינם בני שבט מסוים. זוהי תופעה של אנטישמיות, של שנאת ישראל לשמה, ואנו מצווים לזכור כי שנאה זו אינה שנאה טבעית הנתמכת על בסיס הגיוני, אלא "מלחמה לה' בעמלק מדור דור"; זו שנאה החורגת מגבולות הזמן והמקום, והיא לא תסתיים עד ביאת גואל צדק, הזמן שבו יכירו כל עמי תבל "כי לה' המלוכה".

הזכירה הרביעית היא זכירת חטא העגל. "זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלקיך במדבר" (דברים ט', ז'). בפסוקים אלו משחזר משה רבנו אחרי ארבעים שנה את מעשה 'עגל הזהב'. לאחר מתן תורה סברו בני ישראל כי משה בושש לרדת מן ההר. היתה להם טעות בחישוב, והחשש מפני אובדן המנהיג גרם לרפיון באמונה. מיד החלה התמרמרות, ההמון התקהל סביב אהרן הכהן ודרש ממנו שיעשה להם אלוהים אחרים שיובילו אותם במדבר. אהרן אמר להם להביא תכשיטי זהב, מתוך תקווה שעד שהם יאספו את התכשיטים יופיע משה. אלא שהעם הזדרז באיסוף הזהב ודחק באהרן למלא את הבטחתו. מתוך חוסר ברירה השליך אהרן את התכשיטים לאש, ומכשפים מתוך ה"ערב רב", שהצטרפו לעם ישראל בצאתו ממצרים, גרמו ליצירת עגל הזהב. כשראה זאת העם הוא השתחווה לעגל בקוראו: "אלה אלקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות ל"ב, ד'). כתוצאה מחטא זה נשברו הלוחות הראשונים, פרצה מלחמה בין שבט לוי לבין החוטאים בעגל, מגפה פשתה בעם, והקב"ה הכריז (שם ל"ד): "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" - בכל פעם שתבוא פורענות על עם ישראל, אפרע מהם גם על חטא העגל. חומרתו המיוחדת של חטא זה נובעת מהעובדה שבני ישראל חטאו בו זמן קצר לאחר ששמעו את קול האלוקים מדבר אליהם מתוך האש במעמד הר סיני. את החטא החמור עלינו לזכור בכל יום כדי להפנים שאין לאף אדם ערובה, וברגע אחד הוא עלול ליפול מרום המעלה לשפל נורא, ועל כן עלינו לעמוד כל העת על המשמר ולהיזהר שלא להיכשל, חלילה, בחטא ועוון.

הזכירה החמישית היא זכירת מעשה מרים: "זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כ"ד, ט'). מרים הנביאה, אחות משה ואהרן, הוציאה דיבה על משה, כשדיברה עם אהרן על פרישת משה מאשתו ציפורה במדבר. מרים לא התכוונה להוציא שם רע על משה, אלא רצתה לתקן דבר שלדעתה היה בו עיוות, אלא שעם צדיקים מדקדק הקב"ה כחוט השערה, וכעונש על שדיברה לשון הרע היא הצטרעה.

התורה מצווה אותנו לזכור את מעשה מרים בכל יום, כדי להישמר מחטא לשון הרע. ההכרח להישמר מחטא זה חיוני במיוחד לאור העובדה שעלולים להיכשל בו בנקל.

מפאת החשיבות שמייחסת היהדות למוצא השפתיים וכדי לבער את נגע הלשון הרע מקרבנו, מצווה עלינו התורה לזכור בכל יום את מעשה מרים, ולהזכיר לעצמנו כי "מוות וחיים ביד הלשון" (משלי י"ח, כ"א).

הזכירה השישית היא: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ', ח'). זכירת השבת היא זיכרון למעשה בראשית, לבריאת העולם: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ... וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" (שם י"א). את השבת עלינו לזכור אף בימי החולין, בששת ימי המעשה, כי כולם קשורים לשבת.