ארץ ישראל

המעלות הרוחניות של ארץ ישראל מושרשות באדמתה ותלויות ברמה הרוחנית של היושבים בה. אדמתה של ארץ ישראל מצמיחה מטבעה גידולים רוחניים מפוארים שאין דוגמתם בתבל כולה.

לאורך כל ההיסטוריה, בפריחתה ובשיממונה, הוכיחה ארץ ישראל כי אין היא ארץ ככל הארצות. תמיד קלטה את בני העם היהודי; רק לו היא הניבה את פירותיה ורק לו היא הגישה את תעצומות כוחה. כאשר חטאו וגלו ממנה, בהיותם בארץ אויביהם, הייתה הארץ חרבה ושוממה.

לאורך גלותנו הארוכה לא שכח העם את אדמתו. תקוותו לשוב למולדתו לא נכזבה, למרות ייסורי הגלות וטלטולי הזמן. אהבה זו של עם ישראל לארצו ולאדמתו אינה נובעת מגעגועים לאומיים בלבד. מקורה בהכרת טובה לארץ החרבה ולאדמתה השוממה, על ששמרו אמונים לעם ישראל לאורך ימי גלותם.

במה שונה אדמת ארץ ישראל מאדמות שאר הארצות מבחינה רוחנית?

בניגוד לעולם כולו, הזוכה לשפע האלוקי באמצעות מגוון של מתווכים, שרים ומלאכים, ארץ ישראל זוכה לשפע שמימי ישירות מידי הקדוש ברוך הוא, כלשון הפסוק (דברים יא, יב): "ארץ אשר ה' אלֹקיך דֹּרש אֹתה תמיד".

לאורך אלפי שנות ההיסטוריה הייתה ארץ ישראל מרכזו של העולם. לכאן היו נשואות עיני מיליונים רבים מרחבי תבל. לא בכדי היה חבל ארץ זה מקום תמידי להתכתשויות ולמלחמות בין מגוון בני לאומים ובני דתות, אשר איוותה נפשם לשלוט דווקא במקום מרכזי ואסטרטגי מבחינה רוחנית ומבחינה גשמית כאחד.

הנבואה, הקשר העליון שבו מתקשר האדם לאלוקיו, מקומה דווקא בארץ ישראל. עד שלא נבחרה ארץ ישראל, היו כל הארצות כשרות לדבר, ולכן התנבאו משה ואהרן בארץ מצרים. כאשר נבחרה ארץ ישראל לארץ הנעלה מכל הארצות, נפסלו כל הארצות מאפשרות להתנבא בהן.

כאשר מלמד החבר את מלך הכוזרים על מעלתה המיוחדת של ארץ ישראל, מתקשה הכוזרי להבין כיצד ייתכן כי הניצוץ והאור האלוקי מופיעים רק במקום מסוים. בתשובתו מסביר רבי יהודה הלוי שברוחניות, כמו בגשמיות, לא כל הזמנים שווים ולא כל המקומות שווים. כמו שצמח מסוים יכול להתקיים רק בארץ מסוימת, מפני שתנאי האקלים של אותה ארץ הולמים את תנאי גידולו, כך נקבע בראשית הבריאה כי הנבואה וההארה האלוקית המיוחדת יהיו דווקא בחבל ארץ ישראל.

ה"כוזרי" (ב, יד) הביא את דברי חז"ל הקובעים שכל מי שנתנבא לא נתנבא אלא בארץ ישראל או בעבורה. זו הייתה הסיבה שבשלה ביקש יונה הנביא לברוח לתרשיש; הוא רצה להימלט מהנבואה ביודעו שבחו"ל היא לא תשרה עליו. נמצא שאף מי שזכה לנבואה, עם יציאתו מן הארץ קטן בדרגתו, והנבואה פוסקת ממנו.

מיום שגלה עם ישראל מארצו, הוא לא התייאש מלחזור אל נחלת אבותיו. שלוש פעמים התפלל מדי יום: "ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים", כאשר הוא מייחל ליום שבו יוכל לחזור לארץ ישראל ולהתיישב בערי אבותיו.

הכמיהה לציון לא פסקה מעולם, עד שעוררה התפעלות גם בין אומות העולם. בדוּחַ של ועידת חקירה ממלכתית בריטית, שנשלחה לארץ בשנת תרצ"ז, צוין העם היהודי כעם אשר עם היותו מפוזר בארבע כנפות תבל, לא שכח מעולם את ארצו, וכי מיטב השירה היהודית שהתחברה בגולה מתקופת הראשונים ועד לתקופת מאוחרות חדורה בשאיפה עזה לשיבת ציון.

ארץ ישראל, על אף היותה ארץ "זבת חלב ודבש" (שמות ג, ח), לא תיתן את חילה לעמי נכר שיתיישבו בה בימי גלותנו – "ושממו עליה אֹיביכם היֹשבים בה" (ויקרא כו, לב). האדמה תאסור את כוחה בנחושתיים ותשמור אמונים לבניה עד שובם. ארץ ישראל תיתן פירותיה רק לבניה אוהביה, וכשיגלו מארצם – תגלה הברכה עימם.

ואכן, בזמן שישבו ישראל על אדמתם והיו נאמנים לדרך ה', מימשה הארץ את הפוטנציאל הגלום בה וקיימה את הבטחות התורה. העם ישב תחת גפנו ותחת תאנתו ונהנה משפע כלכלי עצום. הברכה גדשה את האסמים ואת הגרנות; השמיים הרעיפו טל, הארץ טבלה בדבש ובחלב, בנהרות יין ושמן, והשתבחה באיכות פירותיה.

לאחר חורבן בית המקדש גלה עם ישראל מאדמתו. עתה הגיע זמנה של ההבטחה השנייה, הלא היא 'הבטחת השממה'. האם אכן קיימה הארץ את הבטחת התורה? מדברי ההיסטוריונים עולה כי גם הבטחה זו התגשמה במלואה.

ארץ ישראל היא הארץ היחידה בתבל שהייתה מיושבת בתקופה העתיקה בצפיפות גדולה והייתה נודעת בפוריותה, ולאחר החורבן היא הפכה במהלך קיצוני מאוד לשממה.

גם על ארצות אחרות עברו מלחמות וחורבנות, גם להן היו עליות וירידות, אולם אף לא באחת מהן אירע מהפך כה קיצוני. עובדה זו נודעה לרבים והייתה מפורסמת בפי כל הגויים, עד שהם התבטאו: "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה" (דברים כט, כג). השינוי היה כה קיצוני, עד שגם הגויים הבחינו כי יד ה' עשתה זאת, כדברי הנביא: "וידעו כי אני ה', בתתי את הארץ שממה" (יחזקאל לג, כט). כולם חשו שהדברים התהוו במהלך אלוקי, ואין אפשרות לייחס את ההתרחשויות למהלך טבעי מקובל.

החזרה ההמונית לארץ ישראל החלה במחצית השנייה של המאה ה-19. בשנת 1878 הוקמה המושבה הראשונה בארץ ישראל מאז ימי החורבן, הלא היא פתח תקווה. בעקבותיה הוקמו המושבות ראש פינה ויסוד המעלה, ותושביהן עסקו בחקלאות. הארץ הכינה את פניה לקראת בניה, שדותיה הוריקו, ופרדסי הדרים צצו בזה אחר זה.

כאשר החלה העלייה הגדולה לארץ ישראל, גילו השבים כי ירוקה היא הארץ ולא ידעו את סודה. לא ידעו כי קיימה הארץ את הבטחותיה ושמרה אמונים לבניה השבים אליה, לאחר כמעט אלפיים שנה של ריחוק ושל גלות מהארץ האהובה.                                                                 

המעלות הרוחניות של ארץ ישראל מושרשות באדמתה ותלויות ברמה הרוחנית של היושבים בה. אדמתה של ארץ ישראל מצמיחה מטבעה גידולים רוחניים מפוארים שאין דוגמתם בתבל כולה.

לאורך כל ההיסטוריה, בפריחתה ובשיממונה, הוכיחה ארץ ישראל כי אין היא ארץ ככל הארצות. תמיד קלטה את בני העם היהודי; רק לו היא הניבה את פירותיה ורק לו היא הגישה את תעצומות כוחה. כאשר חטאו וגלו ממנה, בהיותם בארץ אויביהם, הייתה הארץ חרבה ושוממה.

לאורך גלותנו הארוכה לא שכח העם את אדמתו. תקוותו לשוב למולדתו לא נכזבה, למרות ייסורי הגלות וטלטולי הזמן. אהבה זו של עם ישראל לארצו ולאדמתו אינה נובעת מגעגועים לאומיים בלבד. מקורה בהכרת טובה לארץ החרבה ולאדמתה השוממה, על ששמרו אמונים לעם ישראל לאורך ימי גלותם.

במה שונה אדמת ארץ ישראל מאדמות שאר הארצות מבחינה רוחנית?

בניגוד לעולם כולו, הזוכה לשפע האלוקי באמצעות מגוון של מתווכים, שרים ומלאכים, ארץ ישראל זוכה לשפע שמימי ישירות מידי הקדוש ברוך הוא, כלשון הפסוק (דברים יא, יב): "ארץ אשר ה' אלֹקיך דֹּרש אֹתה תמיד".

לאורך אלפי שנות ההיסטוריה הייתה ארץ ישראל מרכזו של העולם. לכאן היו נשואות עיני מיליונים רבים מרחבי תבל. לא בכדי היה חבל ארץ זה מקום תמידי להתכתשויות ולמלחמות בין מגוון בני לאומים ובני דתות, אשר איוותה נפשם לשלוט דווקא במקום מרכזי ואסטרטגי מבחינה רוחנית ומבחינה גשמית כאחד.

הנבואה, הקשר העליון שבו מתקשר האדם לאלוקיו, מקומה דווקא בארץ ישראל. עד שלא נבחרה ארץ ישראל, היו כל הארצות כשרות לדבר, ולכן התנבאו משה ואהרן בארץ מצרים. כאשר נבחרה ארץ ישראל לארץ הנעלה מכל הארצות, נפסלו כל הארצות מאפשרות להתנבא בהן.

כאשר מלמד החבר את מלך הכוזרים על מעלתה המיוחדת של ארץ ישראל, מתקשה הכוזרי להבין כיצד ייתכן כי הניצוץ והאור האלוקי מופיעים רק במקום מסוים. בתשובתו מסביר רבי יהודה הלוי שברוחניות, כמו בגשמיות, לא כל הזמנים שווים ולא כל המקומות שווים. כמו שצמח מסוים יכול להתקיים רק בארץ מסוימת, מפני שתנאי האקלים של אותה ארץ הולמים את תנאי גידולו, כך נקבע בראשית הבריאה כי הנבואה וההארה האלוקית המיוחדת יהיו דווקא בחבל ארץ ישראל.

ה"כוזרי" (ב, יד) הביא את דברי חז"ל הקובעים שכל מי שנתנבא לא נתנבא אלא בארץ ישראל או בעבורה. זו הייתה הסיבה שבשלה ביקש יונה הנביא לברוח לתרשיש; הוא רצה להימלט מהנבואה ביודעו שבחו"ל היא לא תשרה עליו. נמצא שאף מי שזכה לנבואה, עם יציאתו מן הארץ קטן בדרגתו, והנבואה פוסקת ממנו.

מיום שגלה עם ישראל מארצו, הוא לא התייאש מלחזור אל נחלת אבותיו. שלוש פעמים התפלל מדי יום: "ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים", כאשר הוא מייחל ליום שבו יוכל לחזור לארץ ישראל ולהתיישב בערי אבותיו.

הכמיהה לציון לא פסקה מעולם, עד שעוררה התפעלות גם בין אומות העולם. בדוּחַ של ועידת חקירה ממלכתית בריטית, שנשלחה לארץ בשנת תרצ"ז, צוין העם היהודי כעם אשר עם היותו מפוזר בארבע כנפות תבל, לא שכח מעולם את ארצו, וכי מיטב השירה היהודית שהתחברה בגולה מתקופת הראשונים ועד לתקופת מאוחרות חדורה בשאיפה עזה לשיבת ציון.

ארץ ישראל, על אף היותה ארץ "זבת חלב ודבש" (שמות ג, ח), לא תיתן את חילה לעמי נכר שיתיישבו בה בימי גלותנו – "ושממו עליה אֹיביכם היֹשבים בה" (ויקרא כו, לב). האדמה תאסור את כוחה בנחושתיים ותשמור אמונים לבניה עד שובם. ארץ ישראל תיתן פירותיה רק לבניה אוהביה, וכשיגלו מארצם – תגלה הברכה עימם.

ואכן, בזמן שישבו ישראל על אדמתם והיו נאמנים לדרך ה', מימשה הארץ את הפוטנציאל הגלום בה וקיימה את הבטחות התורה. העם ישב תחת גפנו ותחת תאנתו ונהנה משפע כלכלי עצום. הברכה גדשה את האסמים ואת הגרנות; השמיים הרעיפו טל, הארץ טבלה בדבש ובחלב, בנהרות יין ושמן, והשתבחה באיכות פירותיה.

לאחר חורבן בית המקדש גלה עם ישראל מאדמתו. עתה הגיע זמנה של ההבטחה השנייה, הלא היא 'הבטחת השממה'. האם אכן קיימה הארץ את הבטחת התורה? מדברי ההיסטוריונים עולה כי גם הבטחה זו התגשמה במלואה.

ארץ ישראל היא הארץ היחידה בתבל שהייתה מיושבת בתקופה העתיקה בצפיפות גדולה והייתה נודעת בפוריותה, ולאחר החורבן היא הפכה במהלך קיצוני מאוד לשממה.

גם על ארצות אחרות עברו מלחמות וחורבנות, גם להן היו עליות וירידות, אולם אף לא באחת מהן אירע מהפך כה קיצוני. עובדה זו נודעה לרבים והייתה מפורסמת בפי כל הגויים, עד שהם התבטאו: "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה" (דברים כט, כג). השינוי היה כה קיצוני, עד שגם הגויים הבחינו כי יד ה' עשתה זאת, כדברי הנביא: "וידעו כי אני ה', בתתי את הארץ שממה" (יחזקאל לג, כט). כולם חשו שהדברים התהוו במהלך אלוקי, ואין אפשרות לייחס את ההתרחשויות למהלך טבעי מקובל.

החזרה ההמונית לארץ ישראל החלה במחצית השנייה של המאה ה-19. בשנת 1878 הוקמה המושבה הראשונה בארץ ישראל מאז ימי החורבן, הלא היא פתח תקווה. בעקבותיה הוקמו המושבות ראש פינה ויסוד המעלה, ותושביהן עסקו בחקלאות. הארץ הכינה את פניה לקראת בניה, שדותיה הוריקו, ופרדסי הדרים צצו בזה אחר זה.

כאשר החלה העלייה הגדולה לארץ ישראל, גילו השבים כי ירוקה היא הארץ ולא ידעו את סודה. לא ידעו כי קיימה הארץ את הבטחותיה ושמרה אמונים לבניה השבים אליה, לאחר כמעט אלפיים שנה של ריחוק ושל גלות מהארץ האהובה.

ערב יציאת בני ישראל ממצרים מציג הקדוש-ברוך-הוא בפני משה את יעדם ומתאר בפניו את עושרה של ארץ ישראל באומרו: "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא, אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג', ח').

טרם כניסתם לארץ המובטחת נוקט משה תיאור דומה ופורש בפני עם ישראל את מעלותיה ואת עושרה של הארץ: "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת" (דברים ח', ז'-ט').

תיאורים אלו מלמדים על אוצרות הטבע של הארץ ועל תכונותיה החקלאיות המבורכות. אלא שלהבדיל משאר הארצות, עושרה החקלאי של ארץ ישראל אינו נובע ממעלותיה הטבעיות. בעוד תנובת שאר הארצות מותנית בגשם ובשאר תנאי הסביבה, עושרה של ארץ ישראל מותנה במעשי יושביה לטוב ולמוטב.

המעלות הרוחניות של ארץ ישראל מושרשות באדמתה ותלויות ברמה הרוחנית של היושבים בה. אדמתה של ארץ ישראל מצמיחה מטבעה גידולים רוחניים מפוארים, אנשי רוח, שאין דוגמתם בתבל כולה, ובצידם גם פירות שאין כמותם בעולם.

לאורך כל ההיסטוריה, בפריחתה ובשיממונה, הוכיחה ארץ ישראל כי אין היא ארץ ככל הארצות. תמיד קלטה את בני העם היהודי, רק לו הניבה את פירותיה ורק לו הגישה את תעצומות כוחה. כאשר חטאו וגלו ממנה, בהיותם בארץ אויביהם, היתה הארץ חרבה ושוממה אף היא.

לאורך שנות גלותו הארוכה לא שכח העם את אדמתו, ותקוותו לשוב למולדתו לא נכזבה, למרות ייסורי הגלות וטלטולי הזמן. אהבה זו של עם ישראל לארצו ולאדמתו אינה נובעת מגעגועים לאומיים בלבד. מקורה בהכרת הטוב לארץ החרבה ולאדמתה השוממה, על ששמרו אמונים לעם ישראל לאורך ימי גלותם.

במה שונה אדמת ארץ ישראל מאדמות שאר הארצות מבחינה רוחנית?

בניגוד לעולם כולו, הזוכה לשפע האלוקי באמצעות מגוון של מתווכים, שרים ומלאכים, זוכה ארץ ישראל לשפע שמיימי ישירות מידי הקדוש-ברוך-הוא, כלשון הפסוק (דברים י"א, י"ב): "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד".

לאורך אלפי שנות ההיסטוריה היוותה ארץ ישראל את מרכזו של העולם. לכאן היו נשואות עיני מיליונים רבים מרחבי תבל. ואכן, לא בכדי היווה חבל ארץ זה מקום תמידי להתכתשויות ולמלחמות בין בני לאומים שונים ובני דתות שונות, אשר איוותה נפשם לשלוט דווקא במקום מרכזי ואסטרטגי זה - מבחינה רוחנית ומבחינה גשמית כאחת.

גם הקשר העליון שבו מתקשר האדם לאלוקיו, הנבואה, מקומה דוקא בארץ ישראל. עד שלא נבחרה ארץ ישראל, היו כל הארצות כשרות לדבר, ולכן התנבאו משה ואהרן בארץ מצרים. אך כאשר נבחרה ארץ ישראל כארץ הנעלה מכל הארצות, נפסלו כל הארצות מלהתנבא בהן. אמנם היו נביאים שהתנבאו גם בחוץ לארץ, כדוגמת יחזקאל, אך גם הם לא התנבאו אלא אם כן זכו לנבואה קודם לכן בארץ ישראל, או שהתנבאו במקום טהור, על המים.

ה"כוזרי" (ב', י"ד) הביא את דברי חז"ל הקובעים שכל מי שנתנבא לא נתנבא אלא בארץ ישראל או בעבורה, זו היתה הסיבה שבגללה ביקש יונה הנביא לברוח תרשישה, באשר רצה להימלט מהנבואה, בידעו שבחו"ל היא לא תשרה עליו. נמצא שאף מי שזכה לנבואה, מתקטן בדרגתו עם יציאתו מן הארץ, והנבואה פוסקת ממנו.

כשם שארץ ישראל נחשבת כמקום המסוגל לנבואה, כך גם גדול כוחה להצלחה בתלמוד תורה. על הפסוק: "וזהב הארץ ההיא טוב" (בראשית ב', י"ב), דרשו חכמינו במדרש כי: "אין תורה כתורת ארץ ישראל" (בראשית רבה פרשה ט"ז, ד'). בדומה לכך נאמר בגמרא: "אוירה של ארץ ישראל מחכים" (בבא בתרא קנ"ח).

בספר "הכוזרי" מסופר: כאשר מלמד "החבר" את מלך הכוזרים על מעלתה המיוחדת של ארץ ישראל, מתקשה הכוזרי להבין כיצד יתכן כי הניצוץ והאור האלוקי מופיעים רק במקום מסויים. בתשובתו מסביר רבי יהודה הלוי שברוחניות, כמו בגשמיות, לא כל הזמנים שוים ולא כל המקומות שוים. כמו שצמח מסויים יכול להתקיים רק בארץ מסויימת, מפני שתנאי האקלים של אותה ארץ הולמים את תנאי גידולו, כך גם הנבואה וההארה האלוקית המיוחדת נקבעה בראשית הבריאה דוקא בחבל ארץ זה של ארץ ישראל.

מיום שגלה עם ישראל מארצו הוא לא התייאש מעולם מלחזור אל נחלת אבותיו. שלוש פעמים מידי יום הוא מתפלל: "ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים", ומייחל ליום שבו יוכל לחזור לארץ ישראל ולהתיישב בערי אבותיו.

הכמיהה לציון לא פסקה מעולם ועוררה התפעלות גם בין אומות העולם. בדו"ח של ועידת חקירה ממלכתית בריטית, שביקרה בארץ בשנת תרצ"ז, צויין העם היהודי כעם אשר עם היותו מפוזר בארבע כנפות תבל, לא שכח מעולם את ארצו, וכי מיטב השירה היהודית שהתחברה בגולה מתקופת הראשונים ועד לתקופת מאוחרות עוסקת בשאיפה עזה לשיבת ציון.

התורה (דברים י"א, י"ב) מעידה כי זוהי "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". בפסוק מקופלת בתמציתיות סגולתה של הארץ. בארץ זו מצויה השראת השכינה יותר מכל שאר הארצות. המעלות החומריות המפורטות בתורה בקשר לארץ: ארץ זבת חלב ודבש, שבעת המינים שנתברכה בהם, לא במסכנות נאכל בה לחם ולא יחסר כל בה – כל אלה הינן תוצאות ממעלותיה הרוחניות המיוחדות.

על אף היותה ארץ "זבת חלב ודבש" לא תיתן ארץ ישראל את חילה לעמי נכר שיתיישבו בה בימי גלותנו - "ושממו עליה אויביכם היושבים בה" (ויקרא כ"ו, ל"ב). האדמה תאסור את כוחה בנחושתיים, ותשמור אמונים לבניה עד שובם. ארץ ישראל תיתן את פירותיה רק לבניה אוהביה, וכשיגלו מארצם - תגלה הברכה עימם.

ואכן, בזמן שישבו ישראל על אדמתם והיו נאמנים לדרך ה', מימשה הארץ את הפוטנציאל הגלום בה וקיימה את הבטחות התורה. העם ישב תחת גפנו ותחת תאנתו ונהנה משפע כלכלי עצום. הברכה גדשה את האסמים ואת הגרנות, השמים הרעיפו טל, הארץ טבלה בדבש ובחלב, בנהרות יין ושמן, והשתבחה באיכות פירותיה.

לאחר חורבן בית המקדש גלה עם ישראל מאדמתו. עתה הגיע זמנה של ההבטחה השנייה, הלא היא 'הבטחת השממה'. האם אכן קיימה הארץ את הבטחת התורה? מדברי ההיסטוריונים עולה כי גם הבטחה זו התגשמה במלואה.

ארץ ישראל היא הארץ היחידה בתבל שהיתה מיושבת בתקופה העתיקה בצפיפות גדולה, והיתה נודעת בפוריותה, ולאחר החורבן היא הפכה במהלך קיצוני מאוד לשממה.

גם על ארצות אחרות עברו מלחמות וחורבנות, גם להן היו עליות וירידות, אולם אף לא באחת מהן אירע מהפך כה קיצוני. עובדה זו נודעה לרבים והיתה מפורסמת בפי כל הגויים, עד שהם התבטאו: "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה" (דברים כ"ט, כ"ג). השינוי היה כה קיצוני, עד שגם הגויים הבחינו כי יד ה' עשתה זאת, כדברי הנביא: "וידעו כי אני ה', נתתי את הארץ שממה" (יחזקאל ל"ג, כ"ט). כולם חשו שהדברים התהוו במהלך אלוקי, ואין אפשרות לייחס את ההתרחשויות למהלך טבעי מקובל.

התבוננות בהיסטוריה של עמנו מעלה כי מאז גלינו מארצנו עם חורבן בית המקדש השני, לא נעשו ניסיונות משמעותיים לשוב אליה. אמנם לאורך השנים התרחשו פרצי עלייה מועטים, כגון לאחר גירוש ספרד, עליית תלמידי הבעל-שם-טוב ועלייתם של תלמידי הגר"א - אלא שעליות אלו מועטות היו בכמותן.

החזרה ההמונית לארץ ישראל החלה במחצית השנייה של המאה ה-19. בשנת 1878 הוקמה המושבה הראשונה בארץ ישראל מאז ימי החורבן, הלא היא פתח תקווה. בעקבותיה הוקמו המושבות: ראש פינה ויסוד המעלה, ותושביהן עסקו בחקלאות. הארץ הכינה את פניה לקראת בניה, שדותיה הוריקו, ופרדסי הדרים צצו בה בזה אחר זה. כאשר החלה העלייה הגדולה לארץ ישראל, גילו השבים כי ירוקה היא הארץ ולא ידעו את סודה. לא ידעו כי קיימה הארץ את הבטחותיה ושמרה אמונים לבניה השבים אליה לאחר כמעט אלפיים שנה של ריחוק ושל גלות מהארץ האהובה.

ייחודה של ארץ זו מורה על ייחודו של העם המיועד לשבת בה ולאכלס אותה. היא שומרת לו אמונים לעולם. ארץ ישראל לעם ישראל!