כל אחד משלושת המועדים (הרגלים) נועד להשריש בלב האדם את אחד משלושת העיקרים של יסודות האמונה היהודית: חג הפסח - את האמונה במציאות הבורא, חג השבועות - את האמונה בתורה שהיא מן השמים, וחג הסוכות - את האמונה בהשגחת הבורא על ברואיו.

את חג הפסח אנו חוגגים כזכר ליציאת מצרים, שבה הראה הבורא לעולם כולו שהוא שליט על הבריאה. הדבר נעשה באמצעות הנסים הגלויים שהתרחשו בעשר המכות ובקריעת ים סוף. כאשר אנו חוזרים ומספרים בליל הסדר את אשר אירע בעבר, אנו משרישים בליבנו ובליבות ילדינו את האמונה במציאות הבורא. עיקר זה נאמר בדיברה הראשונה של עשרת הדברות: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (דברים ה', ו'). יציאת מצרים הינה נדבך רב חשיבות של האמונה בא-ל אחד.

בחג השבועות התרחש מתן תורה בהר סיני. עם שלם, ששים ריבוא (600,000) גברים, מלבד נשים וטף, ראו ושמעו את קול אלוקים הפונה לעמו ישראל. נתינת התורה לעם ישראל על ידי הבורא הפכה לעובדה היסטורית קיימת. בחג זה הננו "חיים" מחדש מעמד זה, ומחדשים בלבנו את זכרו ואת לקחו המעשי.

בחג הסוכות אנו יוצאים מהבית לסוכה. בכך אנו ממחישים את האמונה שמהלך חיינו, כמו מהלך הבריאה, עומדים כולם תחת השגחתו הישירה של הבורא. כל עוד חי האדם תחת קורת הגג של ביתו, הנותן לו מחסה מפגעי הטבע וממצוקות הזמן, הוא חי בתחושה שביכולתו להגן על עצמו. בצאתו אל הסוכה שהיא "דירת ארעי", הוא מעמיד את עצמו מבחינת התודעה העצמית תחת חסותו של ריבון העולמים.

חג הסוכות מכונה גם בשם "זמן שמחתנו". התורה מציינת במיוחד שעלינו להיות בשמחה בחג זה. עלינו להשרות אווירת שמחה בליבם של כל הסובבים אותנו: "ושמחת בחגך, אתה ובנך ובתך, ועבדך ואמתך, והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים ט"ז, י"ד). כל עוד נדמה לאדם שגורלו נתון בידו, חסרה לו שמחת חיים, מאחר שתדיר הוא חרד מפני הבאות. לעומתו, אדם המאמין שהאלוקים הוא האדון על הבריאה, והוא המנווט את דרכו של כל אחד מברואיו בהשגחה פרטית מדוייקת, אין גבול לשמחתו. חג הסוכות הוא הזמן לציון השמחה הכללית האופפת כל אדם מעם ישראל.

התורה מציינת את המאפיין החקלאי של כל חג וחג: "את חג המצות תשמור... למועד חודש האביב... וחג הקציר ביכורי מעשיך, אשר תזרע בשדה, וחג האסיף בצאת השנה, באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כ"ז, ט"ו).

אלו שלוש התחנות, שלושת המועדים החקלאיים: הבשלת התבואה, קצירתה ואיסומה. מאורעות אלו מסמלים גם את קורותיו של עם ישראל.

בראשית היה הגרעין שממנו צמח עם ישראל: אבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב. בימיהם החל תהליך צמיחה גדוש סכנות. היו שכשלו בדרך ולא נבטו: ישמעאל ועשיו. בט"ו בניסן באה הגאולה. עם ישראל יצא ממצרים ביד רמה. דומה הדבר לתבואה שצמחה ויצאה מחביון החורף.

התבואה כשלעצמה, חומר גלם היא. בצורתה הטבעית הראשונית הריהי מאכל בהמה. היציאה ממצרים, העצמאות כשלעצמה, אינה יותר מאשר חומר גלם שניתן להפיק ממנו בהמשך את המיטב. חמישים יום עברו, והעם ניצב למרגלות הר סיני. זכה להתגלות אלוקית, למתן תורה, למערכת נעלה של חוקים ומצוות שהעלתה אותו לדרגת 'אדם' (יחזקאל ל"ד, ל"א).

כמה סמלי הדבר, שפסח חל בעת האביב, כשהתבואה נמצאת בקמותיה, ואילו חג השבועות - חג מתן תורה, חל בעת הקציר, כשהתבואה מוכנה למאכל אדם!

אך עדיין אין זה סוף פסוק. במתן תורה הם הגיעו לפיסגה, אך לא לשלימות. ראו, התרשמו, ידעו, אך הידיעות אינן בונות את האדם. צריך להתחיל בתהליך של הפנמה, של השרשה, של חוסן, כהתקשות התבואה בגורן. זהו תהליך ארוך ורב תהפוכות, שבו קיימת התקדמות ונסיגה, משבר ותקומה: "שבע יפול צדיק - וקם". כדרכו של העם מאז ועד עתה.

התבואה בגורן חשופה למפגעי קור ולחות, לנברנים ולמכרסמים, לגניבות ולנזקים, ולמרות הכל יש תועלת רבה באיסום זה להשבחתה ולשיפורה. התהליך נמשך עד לנכונות שיגלה העם כולו ללכת אחר שופרו של משיח - לשוב בתשובה שלימה, ואז יזכו לשמחת "חג האסיף", הקשורה לגאולה. יזכו לחסות בצילו של הקדוש ברוך הוא לעד - כי ידעו שהגיעו לעת האסיף, שהידיעות הושרשו בלבבות לעד. הם הגיעו לשלב של איסום ועמידות.