כבר בתקופת בית המקדש השני נסתם חזון ובטלה הנבואה מישראל, כעדותם של חז"ל (סוטה מ"ח, ב'): "משמתו חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל".

כבר אלפי שנים שאנו שרויים בעלטה רוחנית מתמשכת שאין בה חזון אלוקי. איש מאיתנו אינו מסוגל לקלוט את מהותה האמיתית של הנבואה. איננו מסוגלים להעלות על דעתנו מה שונה היה מצב עמנו בימים שבהם היה חזון נבואי נפרץ.

קשר הנבואה עם הקב"ה אינו בר תפיסה אנושית מעצם טבעו. כדרך שאיננו מסוגלים להקיף את מציאות ה', כך גם לא נוכל להגדיר במונחים רגילים את התופעה הנבואית.

אולם גם אם איננו מבינים את מהות הנבואה, ולא זכינו לחוש בטעמה, חובתנו להאמין שהנבואה היא אחד הגורמים המרכזיים שניצוקו בתשתית בנינו של עם ישראל.

הנבואה היא דרגת שיא של המין האנושי, הפסגה שאליה יכול להתעלות אדם הקרוץ מחומר. דמותו של הנביא נמצאת מעל למגבלות הגוף, המקום והזמן ומשוללת חולשות אנושיות. הדוגמה ההיסטורית לילוד אישה שהתעלה מעל צורכי הגוף, הוא משה רבינו, אבי הנביאים. משה רבינו שהה ארבעים יום וארבעים לילה בהר סיני, לחם לא אכל ומים לא שתה.

הופעתו הייחודית של משה רבינו, אבי הנביאים, מלמדת על מעלתו של העם כולו. אמנם לא כולם זכו לנבואה בפועל, אבל כל יהודי הוא נביא בכוח. יש צורך במילוי תנאים רבים מאד, כדי שנבואתו תוכל לצאת מן הכוח אל הפועל, אולם עקרונית כל אחד מבני העם משתייך לעם הנביאים.

אכן, בימים עברו היתה הנבואה חזון נפרץ בעמנו. מעיינות של שפע קודש זרמו בעם הנבחר, וכל מי שהכשיר את עצמו, בא ושאב מלוא חופניים רוח חוכמה, דעת והשגת אלוקות. כיתות שלמות של 'בני נביאים' היו לומדות ומרגילות את עצמן בהכנות הנדרשות, כדי שתשרה עליהן רוח ד'.

בעיון ראשוני בכתובים יצטייר הנביא לעינינו כחוזה עתידות. אולם התבוננות מעמיקה מורה כי חלק העתידות תופס מקום מועט יחסית בדברי הנביאים, וברובם הגדול אלו הם דברי תוכחה לעם, ציוויים והוראות.

השוני בין הקוסמים והמעוננים למיניהם, לבין, להבדיל, נביאי האמת, לא התבטא רק באימות הנבואות, אלא גם במיכלול הגישה אל דברי הנבואה. אצל הקוסמים הגדת העתידות היא המטרה הראשית של דבריהם, ואילו אצל נביאי ישראל, ההשראה הנבואית שחלה על הנביא, מטרתה לקרב את העם אל ה', להקרין עליו את דבר ה' ולהנחותו בדרך אמת.

דברי הנביאים לא נועדו ללמד את עם ישראל מה יעשה הקב"ה, אלא להנחותם מה עליהם לעשות כדי למצוא חן בעיני ה'. כל התחזיות לעתיד שהיו בפי נביאי האמת לא היוו אלא אמצעים לקראת השגת יעד קדוש זה.

הנבואה ששרתה בעם, לא היתה רק לצורך העברת מסרים שמימיים, הוראות או הגדת עתידות. היא יצרה מצב רוחני גבוה של העם כולו. כל אחד היה רשאי בימים ההם לגשת אל הנביא ולבקש ממנו שיתווה לו את דרכו המיוחדת בעבודת ד', ויורה לו מהו התפקיד הייחודי של נשמתו בעולם ומה עליו לעשות לשם הגשמת ייעוד זה.

הנבואה הפועמת בעם זכתה להערכה ולהכרה גם אצל אומות העולם. גם הגויים הכירו, כי ד' מגלה את סודו לעבדיו הנביאים ומגלה להם את העתיד לקרות. לדוגמה: כאשר נכשל מלך ארם פעם אחר פעם במארבים שהציב לעם ישראל, בעקבות אזהרותיו של הנביא למלך ישראל, ידעו עבדיו לומר לו: "הנביא אשר בישראל מגלה למלך את אשר תדבר בחדר משכבך" (מלכים ב', ו', י"ב).

כוח הנס והמופת שנמסר ביד הנביא היה מפורסם בגויים, וכתוצאה מכך התקדש שם שמים בעולם, כאשר ראו כיצד מחולל הנביא שינויים בטבע וגוזר על הבריאה שתעמוד ממהלכה הרגיל. בעת שנרפא נעמן שר צבא ארם מצרעתו בעצת אלישע הנביא, הוא התפעל מן הנס, עד שזנח את אמונותיו הכוזבות באלילי עץ ואבן, והכריז: "ידעתי כי אין אלוקים בכל הארץ, כי אם בישראל" (מלכים ב', ה', ט"ו).

כמו כן, רואים אנו בעליל את כוח ההשפעה העצום שהיה לנביא על יושבי עיר שלמה. נבואתו של יונה בן אמיתי לאנשי נינווה חוללה מהפך מקיף והביאה את כולם לתהליך עמוק של תשובה. הגויים האמינו באמונה שלמה בשליחות הנביא, ועשו הכול כדי להעביר את רוע הגזרה.

במסגרת הנבואה קיימות דרגות שונות, זו למעלה מזו. הגדיר זאת הרמב"ם: "הנביאים, מעלות מעלות הן. כמו שיש בחכמה חכם גדול מחברו, כך בנבואה, נביא גדול מנביא" (הלכות יסודי התורה ד', ב'). התגלותו של ה' נתפסת אצל בני האדם בצורה שונה מאיש לאיש, בהתאם לאמצעי הקיבול של הנבראים.

קיים הבדל גדול ויסודי בין נבואותיהם של כל הנביאים לבין נבואתו של משה רבינו, אבי הנביאים.

לא זו בלבד שנבואת משה רבינו עולה באיכותה על זו של שאר הנביאים, אלא שהיא אינה נמצאת כלל במישור אחד עם נבואותיהם. שוני זה הוא כה יסודי וחשוב, עד שהעיקר השביעי של שלושה עשר עיקרי האמונה קובע: "אני מאמין באמונה שלימה שנבואת משה רבינו עליו השלום היתה אמיתית, ושהוא היה אב לנביאים, לקודמים לפניו ולבאים אחריו".

ואמנם, כך מעידה התורה: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" (דברים ל"ד, י'). חכמינו הדגישו הבדל עקרוני זה בקובעם: "כל הנביאים הסתכלו באספקלריה שאינה מאירה, משה רבינו הסתכל באספקלריה המאירה" (יבמות מ"ט, ב'). משה רבינו זכה לגילוי הנבואה מבעד לאספקלריה דקה בתכלית, שקופה ומלוטשת, בעוד ששאר הנביאים הביטו דרך מחיצות מלוטשות פחות, בהתאם לדרגתם בנבואה. ככל שמזכך האדם את מידותיו, באותה מידה הוא מלטש את האספקלריה המבדילה בינו לבין האלוקות.

תחום נוסף שהצטיין בו משה על פני שאר הנביאים, הוא הענוה. על כך נאמר בתורה: "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב, ג'). למעשה, תכונת הענוה וגובה מדרגת הנבואה קשורות ושלובות זו בזו.

חז"ל התבטאו אודות מידת ענוותנותו של משה רבינו ואמרו (מסכת חולין פ"ט, א'): גדול מה שנאמר במשה, ממה שנאמר באברהם. באברהם כתוב (בראשית י"ח, כ"ח): "ואנכי עפר ואפר", במשה כתוב (שמות ט"ז, ח'): "ונחנו מה". אמנם ההידמות לעפר מביעה התבטלות בדרגה גבוהה מאד, אולם למרות זאת, גם לעפר יש יישות מסויימת. לעומת זאת, משה רבנו ראה את עצמו כאין וכאפס, בבחינת: "ונחנו מה". מידותיו הטובות של משה רבנו הן אלו שזיכו אותו בדרגת השיא של הנבואה, מאחר שלא היה בעולם אדם מושלם כמוהו במידותיו.

רבי חיים מוולוז'ין בספרו "רוח חיים" (אבות א', א') מסביר במשל את הקשר בין השפע האלוקי לבין מידת הענוה. המציאות מלמדת שככל שדופן של כלי היא דקה יותר, בית הקיבול שלו נעשה גדול יותר. אילו יכולנו ליצור כלי שדפנותיו דקות כקליפת השום, כמעט כולו היה הופך להיות בית קיבול, המסוגל להכיל את הניתן בו. בדרך זו ניתן גם להבין שככל שהאדם ממעיט מערך עצמו ומתנהג בענוה יתירה, הוא נעשה כלי הראוי להכיל את השפע הרוחני. לעומת זאת, המתרברב מגדיל את עובי דפנותיו, וממעיט מיכולת הקיבול הרוחנית של נפשו.

קיימים מצבי גאוה מסויימים, שעליהם נאמר שבעליהם דוחקים כליל את רגלי השכינה. נמצא אפוא שהענוה היא הסגולה העיקרית שבאמצעותה ניתן להגיע להשראת השכינה ולנבואה.

ציפייתנו לאחרית הימים כוללת גם את התקוה להופעה מחדש של ההשראה הנבואית בתוכנו. נאמנים עלינו דברי הנביא יואל, שאמר בשם ה' (ג', א'): "והיה אחרי כן, אשפוך את רוחי על כל בשר, וניבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלומון, בחוריכם חזיונות יראו, וגם על העבדים והשפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי".

אמנם מאז ימי אנשי כנסת הגדולה ננעלו שערי הנבואה, אך עובדה זו אינה גורעת ממהותם של בני עמנו ומסוגלותם להגיע לדרגת נבואה. כולנו נושאים באופן תאורטי לפחות את היכולת הרוחנית לראות מראות אלוקים ולהתעלות עד לזיכוך מוחלט של החומר. לכך ייחל משה רבינו ואמר: "ומי יתן כל עם ד' נביאים" (במדבר י"א, כ"ט). ללמדנו, שכל אחד מישראל מסוגל להזריח על נפשו את אור הנבואה.