אחת מאבני הבוחן הראשיות שדרכן נוכל להציץ לתוך אישיותו של אדם, היא נדיבות ליבו. חכמינו אמרו (עירובין ס"ה ב'): "בשלושה דברים אדם ניכר: בכוסו, בכיסו ובכעסו". על פי "כיסו" ניתן להכירו ולעמוד על טיבו.

התורה ציוותה לתת צדקה (דברים ט"ו, ז'-ח'): "כי יהיה בך אביון... פתוח תפתח את ידך לו". התורה גם מצווה על אופן נתינת הצדקה. לא די שהעני מקבל את נדבת ליבנו, חשוב שהיא תינתן לו בסבר פנים יפות (שם): "לא תאמץ את לבבך... מאחיך האביון". יש להתייחס אליו כאח ולהרעיף עליו אהבה ורחמים.

ישנן דרגות שונות בנתינת צדקה. יש מי שאין לו, ולמרות זאת הוא עושה מאמץ עליון ונותן, ויש מי שיש לו, אך הוא היה רוצה לקפוץ את ידו, ורק מפני הבושה הוא נותן. יש אדם שנותן בעין יפה ובנפש חפצה, ולעומתו יש אדם אחר, שמתן הדמים כמעט עולה לו בדמים תרתי משמע. יש הפותחים את ידם ואת כיסם רק לצורך מטרות נכבדות במישור הציבורי, ורק לאורם של התקשורת והזרקורים, ולעומתם אחרים מעדיפים להאיר פנים ליחידים, לעניים ולקשי יום. "הכיס" מאפיין כל אחד בדייקנות.

הגישה למצוות הצדקה הינה מבחן לאישיותו הכוללת של האדם. הנתינה עצמה, צורת ההענקה ונדיבות הלב משמשות מראה המשקפת את נפש האדם.

ההחלצות של העם היהודי לעזרת נדכאים ואנשים הנתונים במצוקה היא תופעה ייחודית. מסימני העם היהודי: רחמנים וגומלי חסדים. מידות אלו מעידות על רצון הנובע מפנימיות נפש האומה ועל העובדה שהפילנטרופיות אינה תופעה חיצונית גרידא, אלא היא תכונת נפש הטבועה בנשמת האומה.

את קופת הצדקה החשיבו יהודים לתשמיש של קדושה, ולא בכדי. הצדקה היתה לחם-חוקו וחלק בלתי נפרד מאורח חייו של עם ישראל לאורך כל הדורות.

מעולם לא נשארה הצדקה בתחומי התיבה המרובעת, הסמלית. בקהילות ישראל הקדומות היו לצדקה פנים רבות ושונות, אופנים מגוונים ויצירתיים של תמיכה כלכלית, עזרה וחסד. עד היום ממשיכה מגמת הצדקה בעמנו להשתכלל ולהתרחב, לייסד ארגונים ואגודות, לפתח יוזמות חדשות ולמנף פרוייקטים רחבי היקף שיעודם – עזרה לזולת. הצדקה בימינו מגשרת בין ערים וארצות, וקושרת זה לזה את כל חלקי החברה היהודית על מגזריה השונים.

זאת ועוד, יהודי הנאמן לה' ולתורתו, מקדיש עשירית מרווחיו לעניים ולצרכי צדקה. "מעשר כספים" נקראת צדקה זו. הוא יחוש בנתינה זו כממונה על חלוקת כספים שאינם שלו, הם רק הופקדו בידו. כספים אלו נחשבים בעיניו כשלו, רק מבחינת זכותו לחלקם כטוב בעיניו. הוא שש להיטיב לזולתו ולסייע לו מאוצר הצדקה הנתון לניהולו.

הצדקה היהודית שואבת את כוחה מן התורה. היהודי מאמין באלוקי הצדקה והחסד, הדורש מן האדם שיילך בדרכיו ויעשה גם הוא חסד עם הבריות. הצדקה בעמנו אינה פעולה הומאנית גרידא, התלויה ברגשות מתחלפים. אין היא התנדבות חופשית מרצון מצד נדיבים למיניהם. הצדקה היא חובה ומצווה, ואין אדם הרשאי לסלק את ידו מחובה זו.

האמונה היהודית רוממה את מצוות הצדקה ותרמה לעיצוב הגישה המכבדת כלפי החלש והנזקק. לפי הגישה היהודית, למצבו הפיננסי של האדם אין קשר לתדמיתו האישית. העניות אינה דוחקת את בעליה לשולי החברה, אינה מסמנת אותו כ"מסכן" או כחדל-אישים, וודאי לא כ"פרזיט" או כנצלן. להיפך, חכמי ישראל למדונו כי העני קרוב יותר אל הבורא. ליבם השבור של העניים קרוב הוא לאמונה ולאהבת הבורא, וכפי שנאמר: "קרוב ה' לנשברי לב" (תהלים ל''ד, י''ט).

הבורא לא הפקיר את גורל ענייו, אלמנותיו ויתומיו בידי רגשות חסד חולפים. באמצעות מצוות צדקה הופכת הדאגה לאומללים אלו לחוב קדוש. בחסות חובה זו יימצאו פתרונות נאותים לעוני, לסבל ולמחסור, והמקבל, הנאלץ לפשוט יד, מוגן מביזוי ומהשפלה. יהודי המקבל צדקה מידי אחיו, אינו חש שהמתנה משפילה את ערכו, שהרי לא מיד הנותן מקבל הוא את פרנסתו, כי אם מידיו המלאות והפתוחות של הקב"ה. הנדבה בישראל קרויה בשם "צדקה", מילה הנגזרת משורש "צדק". שכן קרובה היא יותר למושג הצדק מאשר למידת הרחמים.

מלבד הצדקה הגלויה שידועה ברבים, הונהגה בקהילות ישראל הצדקה הצנועה והחשאית – "מתן בסתר". דוגמה יפה לצדקה זו ניתן לראות במנהג "שתי הקופסאות". בימי השבעה הנהיגו בקהילות מסויימות לשלוח לבתי האבלים, עניים כעשירים, שתי קופות צדקה. אחת מלאה ואחת ריקה. קופות אלו שימשו למטרה של גביה ותמיכה כאחת. העני נטל מן הקופה האחת את הסכום שבתוכה – כולו או חלקו, כפי צורכו. והעשיר הוסיף משלו לקופה השניה כאשר ידבנו ליבו. מנהג זה הינו סמל ומופת למתן בסתר.

ההסטוריה מלמדת כי הצדקה לא משה מקרב בני עמנו הן בשלוותם והן בגלותם, בימי רווחתם, כמו גם בימי דלותם ודחקותם. רגש האחווה ההדדי היה אחד מסודות קיומו של עם ישראל. הוא איחד את חלקי העם המפוזרים בעולם ועורר לעזור איש לאחיו בשעת צרה. הלב היהודי החם לא יכול היה מעולם לעמוד בשוויון נפש מול צרת הדל. מידות החסד וההענקה שכל-כולן נדיבות למען הזולת, הינן קניינים יחודיים של עם ישראל, והם נוצצים כיהלומים בכתר הפז של העם הנבחר. מוכיחים הם שהלב היהודי חש בצערו של הזולת, משתדל למלא את חסרונו ולתמוך בו בשעתו הקשה.

הצדקה היהודית ברוח התורה הינה התגלמות אהבת הזולת המשולבת ביראת ה'. את המידות הסגוליות הללו ציוה עלינו הקב"ה לטפח. במידות החסד והנתינה העניק לנו הבורא את שיקוי הפלאים של האהבה והנוחם, אשר העולם הכושל מחפש אחריהם לשווא זה עידן ועידנים, ודומה שטרם מצאם.