לוחות הברית הוענקו לעם ישראל ברדת משה מן ההר, מקץ ארבעים יום לשהייתו במרום. היו חקוקים עליהם "עשרת הדברות" – עשרת הציוויים שהושמעו באזני העם במעמד מתן תורה.

עשרת הדברות כוללים עשר הוראות מרכזיות המכילות בתמציתיות את שש מאות ושלוש עשרה מצוות התורה.

פעמיים קיבלו ישראל מאת הקב"ה את לוחות הברית. הפעם הראשונה היתה בהר סיני בז' בסיון, הפעם השניה – ביום הכפורים.

לוחות הברית מבטאים את החיבור המושלם של אור ד' (התורה) עם הארציות. באמצעות הלוחות יורד האור הגבוה ביותר, אור התורה הנאצל מן השחקים, אל עולמנו ומתגלם בחומר הנמוך ביותר, הלא הוא האבן שהיא בבחינת עפר, שעליה נחקקו עשרת הדברות.

מיזוג זה של שמים וארץ - אין לו אח ורע בכל רחבי העולם. אותיות עשרת הדברות חקוקות באבן עצמה (איחוד חומר וצורה). אותיות אלו הן תלת ממדיות וחקוקות בלוח משני עבריו. תלת-ממד זה מבטא את הגשמיות כולה, את ה"חומר" בכל הוויתו. בלוחות הברית מתגלם החיבור המושלם, המיזוג בין האור העליון לארציות המוחלטת.

שני הלוחות צמודים זה לזה כחטיבה אחת, ועם זאת הם נפרדים. חמש הדברות הראשונות הן המצוות שבין האדם למקום, וחמש הדברות האחרונות הן המצוות שבין האדם לחברו. אלו וגם אלו – מחוייבים מתוקף קבלת עול מלכות שמים.

במבט פנימי – אין כאן שני לוחות נפרדים, אלא חטיבה אחת מלוכדת. התיאום בין הלוח הראשון ללוח השני, בין ציווי "בין אדם למקום" ל"בין אדם לחברו" התגלה באופן נחרץ באירוע המצער של שבירת הלוחות.

באותה שעה נשא משה רבנו את לוחות הברית בשתי ידיו – בידו הימנית החזיק את הלוח הימני, ובשמאלית – את השמאלי. בראותו את העגל עלה תחילה בלבו להשליך רק את הלוח הימני, הואיל וחטאו בעבודה זרה אשר איסורה כתוב בלוח הימני. הלוח השמאלי מזהיר כולו רק על חיובי בין אדם לחברו, ובו – לכאורה – לא פגמו. אמנם לבסוף גמלה החלטה בלבו להשליך את שני הלוחות, שהרי התורה אחת היא, ומצוותיה חטיבה אחת שאינה ניתנת להפרדה.

המצוות שבין אדם לחברו אין להן משמעות בלי יסודות האמונה. גם הנהגות החברה חייבות להיות כפופות לאמונה ולהיות בתיאום מושלם עם המצוות האחרות.

לא רק התאמה כללית יש כאן, אלא גם הקבלה פרטנית: הציווי הראשון "אנכי ד'" מקביל לדִּבֵּר הניצב מולו בלוח השמאלי "לא תרצח", שכן הרוצח ממעט, כביכול, את דמותו של הקב"ה, החקוקה בנשמת כל אדם עלי אדמות. הציווי השני "לא יהיה לך", מקביל ל"לא תנאף". הנואף הרי הוא כעובד עבודה זרה המעדיף את התחליף המדומה על פני המקור.

גם בשאר הדברות קיימת הקבלה בין הלוח הימני לרעהו השמאלי.

לוחות האבן – מקשה אחת של נס היו. בחציבתם ובמשקלם, ובכתב החקוק על גביהם נעשו ניסים גלויים המרעישים את עין הרואה.

גודלו של כל לוח היה אמה על אמה בעובי חצי אמה. אך למרות משקלם הגדול, נעשה נס והכתב המקודש היה נושא את הלוחות.

הכתב שעל הלוחות היה חקוק בכל עובי הלוח, כך שנראה משני הצדדים, כפי שנאמר (שמות ל"ב, ט"ו): "כתובים משני עבריהם".

הדברות הכילו גם את האותיות מ"ם סופית וסמ"ך הנכתבות באופן סגור. האבן שבחלל המ"ם והסמ"ך נותרה עומדת באויר, ונראתה בשלמות משני העברים: "מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים" (שבת ק"ד, א').

כיון שהכתב היה חקוק בלוח מעבר לעבר, הרי שמן הצד השני היו אמורות להתקבל אותיות הפוכות, אולם התורה מעידה שהלוחות היו כתובים משני עבריהם. האותיות היו יכולות להקרא גם מן העבר השני, אלא שבסדר הפוך, לדוגמא: הדִּבֵּר הרביעי "זכור את יום השבת לקדשו", היה נקרא: "ושדקל תבשה מוי תא רוכז", באופן זה היו לדברות משמעויות נוספות על פי תורת הסוד.

הלוחות היו חצובים מאבן יקרה ששמה סנפירנון, היא האבן המוכרת יותר בשם "ספיר". גם הלוחות הראשונים וגם השניים היו עשויים מאותה אבן טובה ומאירה, אלא שהבדל יסודי היה ביניהם: הלוחות הראשונים היו עשויים מאבנים שניתנו מן השמים, לעומתם הלוחות השניים היו בדרגה נמוכה יותר – את האבנים חצב משה רבנו מתוך מחצב ספיר שהראהו הקב"ה.

הלוחות הראשונים נלקחו, כביכול, מכסא הכבוד. כלומר, הם היו עצם חומרי שהשתלשל מכסא הכבוד באופן נעלה מהשגתנו. יתכן שזהו הקשר בין המחזה הנבואי (שמות כ"ד, י'): "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" - למתן תורה, כי נתגלתה להם ה"אבן" השמיימית שממנה נחצבו לוחות הברית.

כמאה שנה לפני חורבן בית המקדש הראשון נגנזו לוחות הברית עם הארון במחילות שמונחת בית המקדש על ידי יאשיהו המלך, כדי שהן לא תצאנה לגלות יחד עם העם הגולה.

הלוחות מסמלים את הלב של עם ישראל. לב הבשר שבקרב היהודי נמשל ללוח, ככתוב (משלי ז', ג'): "כתבם על לוח לבך". חקיקת עשרת הדברות על הלוחות רומזת להשכנת אור התורה בנפש האדם.

בעת שעמדו ישראל לרגלי ההר וקבלו את הלוחות היה ליבם לב שמיימי, לב מלאכי. בהכרזה שיצאה מפיהם "נעשה ונשמע" הם הגיעו למדרגת מלאכים. במצב זה הם היו מקבלים תורה בשלמותה, לומדים אותם ואינם שוכחים, חוקקים על לוח לבם את אור התורה במלוא זוהרו.

אמנם הדרגה הנשגבה לא החזיקה מעמד. חטא העגל גרם לנפילה רוחנית חמורה והעם הפסיד את דרגתו.

אך לא באופן בלתי הפיך. הפסוק האחרון בספר התורה מסיים: "אשר עשה משה לעיני כל ישראל". רש"י מפרש מילים אלו על מעשה שבירת הלוחות. מה הועילה שבירת הלוחות לתקון החטא? במה כוחה להשיב את העם לקדמותו? שבירת הלוחות סללה דרך לתיקון עצמי של החטא. היא השתיתה בעולם דרך חדשה להשגת אור התורה, והיא דרך העמל.

באמצעות עמל ויגיעה יכול אדם לחקוק את דברי ד' על לוח לבו, להשיג את אור התורה ולחרוט אותו בנפשו בצפורן שמיר לקנין עד.

נתבונן בראשי התיבות של המילים: "עשה משה לעיני" ונגלה את המילה "עמל", המרמזת לנו את הדרך שבה נוכל לקבל בדורנו את הלוחות השניים.

ואמנם: "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון", שמירת שברי הלוחות מסמלת לנו כי לעתיד לבוא נשוב למדרגה גבוהה ונזכה לקבל את התורה בשלמותה.