אחד המאורעות המסעירים ביותר בתולדות בני ישראל במדבר, מאורע אשר הביא כמעט לכילוי העם, הוא חטא העגל. העוון הכבד פגע ברקמות העדינות ביותר של נפש העם, עד כי ממנו נובעות צרות כל הגלויות שנחתו עלינו לאורך כל הדורות. העגל שסגדו לו ב"קצות" מחנה ישראל, נוצר על ידי הערב רב שעלו ממצרים כאשר "זה משה האיש" לא חזר לאחר ארבעים יום משהות במרומי הר האלוקים (שמות ל"ב), מעשה זה הוא חטא אשר לא כופר עד תום עד ימינו.

זהו מעשה שהגיונו אינו ברור. הכיצד עם, ששמע רק שבועות אחדים קודם לכן, את הצו החמור: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני... לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שם כ', ג'-ד'), יוצר לעצמו עגל מסכה? כיצד יתכן שאנשים נבונים ושפויים מביטים בהתפעלות על העגל, מעשה ידיהם, ומכריזים: "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שם ד')?

משה רבינו שומע את קול העם, צופה בעגל הזהב ובשמחת המחולות סביבו, ומיד הוא לוקח את הלוחות שבידו, לוחות האלוקים, הלוחות שחרותים עליהם עשרת ציוויי הנצח... ושוברם. "ויהי כאשר קרב אל המחנה, וירא את העגל ומחולות, וייחר אף משה, וישלך מידו את הלוחות וישבור אותם תחת ההר" (שמות ל"ב, י"ט).

משה לא השליך את הלוחות מתוך חרון אף של ייאוש. לא היה כאן מעשה חסר אונים של הודאה בכישלון. להפך, זו היתה שבירה... בונה! לוחות האבן המתנפצים פתחו פתח לתיקון העם, להשיב לו את איזונו.

כאשר ראה משה את העגל במרכז המחנה, הבין את סוד טעותם הנוראה. יוצאי מצרים עודם לכודים במלכודת היצר המוחשי. עודם מייחסים ערך מוחלט, קדושה, כוח ואלוהות לעצמים גשמיים, לסמלים חיצוניים, ללא קשר לתוכנם הרוחני.

הוא חשש שמא בחלוף סערת חטא העגל יקומו בני ישראל באחת מתחנות חייהם ויהפכו גם את הלוחות עצמם לאליל. ינתקו אותם מאמיתתם הפנימית החרותה עליהם, ויעניקו עוצמה אלוקית לאבן עצמה. יראו בה את התכלית, ולאו דווקא את הבשורה הכתובה עליה.

מעשה השבירה אמר להם, אין קדושה עצמית בסמל גשמי כלשהו. יהיו אלו הלוחות האלוקיים או המקדש, כל אלו משרתים הם את האלוקים. את זכות קיומם יונקים הם כל עוד קשורים הם למוסר האלוקי שמכוחו הם יונקים.

יתירה מזו, בעת קבלת התורה התעלו ישראל לפסגה גבוהה ביותר ברוחניות עד ששוב לא שלט בהם המוות. חטא העגל הוא שגרם לירידה חדה בדרגתם הרוחנית, ושוב חזר עונש המוות לעולם עד לתחית המתים, שבה יבולע המוות לנצח. הכול חיים עדיין תחת רושם חטא העגל והשלכותיו.

האחראים לכישלון בחטא זה היו בני עמים שונים שהצטרפו אל בני ישראל בצאתם ממצרים. הם אלו שדיברו אל בני ישראל בלשון נוכח ואמרו: "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות ל"ב, ד'). אך הנה, למרות שהאחראים לחטא היו אנשי הערב רב, מופנית האצבע המאשימה כלפי עם ישראל כולו. העובדה שהתאפשר ביצועו של חטא חמור זה במחיצתם בשעה כה נשגבה, זמן כה קצר לאחר מעמד הר סיני, מהווה תביעה נגד העם כולו. אילו היה העם נותר יציב בהשגתו הרוחנית, גם השוליים - אנשי הערב רב - לא היו פורשים ממנו.

עם עצוב ומבויש, שאינו יודע לאן יוליך את חרפתו, עמד עתה למרגלות הר סיני. עם שעננת החטא אפפה אותו מכל עבר. עם שבכאב שחלחל בקרבו, לא הצליח להבין כיצד נכשל. מדוע התפתה? כיצד נסוג אל בערות הסגידה למעשה ידיו - לעגל שיצר? בכאב לב חש העם כי הסיר מעל עצמו את אמיתות מעמד הר סיני, שרכש אך שבועות מספר קודם לכן.

משה מבקש מה' שלא לכלות את עם ישראל בעקבות החטא הכבד: ואם חלילה ירצה לעשות זאת - "מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות ל"ב, ל"ב). למרות החטא הנורא קובע משה: אני חלק מן העם!

משה שב אל האלוקים, ולאחר ארבעים יום נוספים אומר לו הקב''ה (במדבר י"ד, כ'): "סלחתי כדבריך" ומעניק לו את לוחות הברית השניים.